כל הטורים האישיים >>>

כל הטורים של מנחם פרי >>>

חיפוש טורים

במלאת 50 שנה להקמת סימן קריאה – כתב-העת והוצאת הספרים – וצאתה לאור של "המהדורה ההיסטורית", נזכר מנחם פרי בניסיונות החוזרים ונשנים, לאורך שישים שנה, להוציא לו את הרוח מהמפרשים.

כשתכננתי לחגוג את יובל 'סימן קריאה' במהדורה היסטורית של שלוש החוברות הראשונות ושל חמישה מספרינו "המיתולוגיים" מן השנים ההן – ספרים של ויזלטיר, חנוך לוין, וולך, הורביץ ואבות ישורון – וקבעתי את גודל המהדורה, זקפו שותפי בהוצאת הקיבוץ המאוחד גבה: "אתה לא מגזים? מי יקנה היום את החוברות מרובות-העמודים האלה, ואת הספרים העתיקים? לא בטוח שדור הקוראים החדש מעוניין בהם".

באחת עלתה בזיכרוני שרשרת ארוכה של הרמות-גבה וניסיונות להניא אותי ממעשה. את שישים השנים של חיי המקצועיים העברתי במין ביטחון משונה, תמים ומתריס, מול ידידים אמיתיים שבשורת צמתים חשובים רצו ברוב אמפתיה להציל אותי מעצמי ואמרו דברים שנועדו לרפות את ידי, להוציא את הרוח ממפרשי הנאיביים.

 .....

 .....

ההתחלה היתה כשבגיל 22, כשכבר לימדתי קורס עצמאי בחוג לספרות עברית בירושלים, כעוזר-הוראה שהיה גאוות מוריו, קמתי ובעטתי בחוג בשל ביקורתי המקצועית עליו (חשבתי שיש בו פחות מדי ספרות, ויותר מדי "מוסר ומחשבה" רבניים), הבעתי את דעתי בחריפות בתוכנית בקול ישראל, והלכתי אחרי מורי הנערץ בנימין הרושובסקי להשלים את לימודי בחוג לספרות השוואתית, דבר שהיה בגדר בל-ייעשה בעיני מורי בספרות עברית. בשיחות ליליות במשך יותר משנה, אגב שוטטויות בין רחביה לגבעת רם, הגינו – הרושובסקי, יוסף האפרתי ואני – ייסוד חוג למקצוע חדש שהמצאנו, "תורת הספרות", והתלבטנו סחור-סחור ובלי קץ אם להציע את הקמתו לאוניברסיטה העברית בירושלים – היוקרתית אך השמרנית – או לערוק לתל-אביב, שהאוניברסיטה שלה עוד בחיתוליה ועצם יוקרתה תהיה מוטלת על כתפינו, אך יינתן לנו בה יותר חופש ללכת בדרכנו.

מקץ שנה של אי-החלטה העמדתי את חברי בפני עובדה: קמתי ועברתי לתל-אביב, לפי שעה לחוג לספרות עברית שקיבל אותי בזרועות פתוחות. גרשון שקד היה בא לביתי ולא חדֵל לקונן באוזני איך אני הורס קריירה מזהירה מובטחת וממיר אותה בתל-אביב המפוקפקת. אך ב-1967 הצטרפו אלי לתל-אביב שני חברי, סיפחנו אלינו עוד חברים, והקמנו את "החוג לתורת הספרות הכללית" ואת הרבעון 'הספרות'. ובשנה הראשונה, עוד לפני שנפתח המחזור הראשון, חישמל שמעו של החוג את הקהילה הספרותית ונרשמו אליו ארבע-מאות מעוניינים, שמתוכם בחרנו באמצעות בחינה ב"רגישות ספרותית" 70 תלמידים – המחזור הראשון של חוג שעד מהרה זכה לשם בינלאומי.

"הרושובסקי מקים חוג עם נערים", ליגלגו עלינו בירושלים (אכן, פרט להרושובסקי ולהאפרתי היה הגיל הממוצע של המורים 23), אבל עד מהרה התדפקו הירושלמים על דלתות 'הספרות' וביקשו לפרסם את מחקריהם במחיצת מאמרינו-שלנו ("המלך במבט אירוני"; "השיר המתהפך"; "האנלוגיה ברומאן") – מאמרים שהדגימו את האסכולה החדשה, שלימים נקראה בעולם "Tel Aviv School of Poetics".

ב-1971 חזרתי ארצה משנה באנגליה והייתי במשבר עם "האסכולה" שלנו, שאומנם היתה אוונגרד תיאורטי אך שילבה זאת עם עיסוקים בביאליק ובעגנון תוך התעלמות מן הספרות העברית העכשווית. החברות עם ויזלטיר, שאותו הכרתי עוד בירושלים, התהדקה עכשיו. יחד חלמנו את הספרות העברית – ויזלטיר היה מנהיג כריזמטי – והָזינו רבעון מעורב במעשה הספרותי והוצאת ספרים של מקור ותרגום, שירכזו את מיטב המתהווה בספרות ובמחקר בישראל, ייזמו תרגומים חיוניים למחזור דם בריא לספרות שלנו ויעמידו נורמות חדשות של תרגום. ויזלטיר התיישב מיד לתרגם את 'אל המגדלור' של וירג'יניה וולף, והביא אותי אל אבות ישורון. יחד לא סבלנו, מאיר ואני, את שירת אלתרמן. אני זוכר איך צילצל אלי יום אחד נלהב ואמר לי "רוץ תראה את 'חפץ', נולד צ'כוב חדש" – ומיד הזמַנו אלינו את חנוך לוין כדי לבקש שיכתוב בשבילנו פרוזה. באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע דיברנו על "מסע יומרני" שאנו מבקשים להוביל, אשר יגבש את המתהווה הספרותי כולו (ולא יסתפק בייצוג קבוצת סופרים מצומצמת).

.....

.....

לא ברור לי איך נראָה לנו מובן-מאליו שכל מי שרצינו בו נענה לנו בשמחה ובלי שום חשד. אני הייתי מוכר אז רק בחוגים האקדמיים, ויזלטיר היה "משורר צעיר" אחרי שני קובצי שירים. היינו בני שלושים. עדנה שבתאי מספרת ב'כי היום עובר' איך יענקלה חזר הביתה מאיזה מפגש ספרותי וסיפר לה: "מישהו ניגש אלי ואמר: קראתי את הספר שלך ['הדוד פרץ ממריא'] בהתרגשות. אני רוצה שתדע שאני הולך להקים רבעון לספרות והוצאת ספרים, ואני רוצה שהספר הבא שלך יֵצא בהוצאת הספרים הזאת". והיא ממשיכה: "הוא היה קצת נבוך מהתרגשותו של פרי – נבוך ומאושר". כבר באותו ערב – מבלי ששבתאי הכיר אותי קודם – סיכמנו בתקיעת-כף שספרו הבא יראה אור ב"ספרי סימן קריאה" שטרם קמו (אפילו השם 'סימן קריאה' טרם היה), הסכמה שהולידה את הוצאת 'זיכרון דברים' כעבור חמש שנים.

אכן, לרגע לא היה לנו ספק בכך שתוכניתנו סופה להתממש. "תוכנית מקסימה", אמרו לנו בזמורה-ביתן-מודן, עם עובד, הקיבוץ המאוחד, שאליהם פניתי בהצעה שיהיו המו"לים שבמסגרתם נפעל – אבל "תוכנית שאין לה שום היתכנות כלכלית". "תוציאו חוברת ראשונה, ואז נראה", ענו לנו במשרד החינוך כשביקשנו תמיכה. ואילו אנחנו,חרף הסירובים, המשכנו ליזום, לפנות ולדבר, והנה נודע לי שנתן ציפקיס מ"מפעלים אוניברסיטאיים" – מו"ל מתחיל ולא ידוע – מחפש אותי נואשות, וכשנפגשנו סוף-סוף הוא הפך להיות שותף לדרכנו ולגחמותינו בחמש השנים הראשונות (לפני שהקיבוץ המאוחד חזרו בתשובה ו"חטפו" אותנו); ויצחק בן אהרן, מזכ"ל ההסתדרות, תרם לנו 10,000 לירות, עשירית מן התקציב לפעולות אישיות שעמד לרשות המזכ"ל. כך קרה שאחרי שהופיע 'סימן קריאה' עמד חנוך לוין בחצר בית-החרושת עלית וחילק כמה מאות חוברות 'סימן קריאה' כעידוד לפועלי עלית בשביתה הגדולה שהנהיג בן-אהרן.

החוברת הראשונה של 'סימן קריאה', שהודפסה ב-3,000 עותקים, אזלה מיד, ו-3,000 עותקים נוספים שהודפסו אזלו תוך שנה, ובכך היה 'סימן קריאה' לכתב-העת הנפוץ ביותר בתולדות הספרות העברית, והשאר היסטוריה.

הצומת הבא היה הקמת "הספריה", סדרה של "ספרי סימן קריאה" שבהמשך הולידה את "הספריה החדשה". הפעם מצב-העניינים ממש נכפה עלי. הסיפור לפרטיו מופיע בטור "מולכו, או איך קמה סדרת הספריה", כאן אביא אותו בקיצור: גרוסמן וא.ב. יהושע ביקשו, איש-איש, לספריהם החדשים ההולכים ונכתבים ('עיין ערך: אהבה' ו'מולכו') מסגרת שתגיע לקהל קוראים של עשרות-אלפים, ואני הלכתי איפוא לאנשי עם עובד – בעלי סדרת המנויים המצליחה "הספריה לעם" – והצעתי להם שיתוף פעולה איתנו, שני ספרים בשנה שלנו שיראו אור בסדרת המנויים שלהם.

אנשי עם עובד חייכו חיוך רחב: למה להם לשתף פעולה עם סימן קריאה לגבי ספרים שממילא יימסרו להם, בלעדי. "אתם מאלצים אותי להקים סדרת מנויים מתחרה", אמרתי להם, וכאן הם כבר פרצו בצחוק רם. אך לא עברו יותר מחודשיים והשמועה על הקמת "הספריה" (בשותפות הקיבוץ המאוחד וכתר) הגיעה לאנשי עם עובד, אשר מיהרו להציע תוכנית רחבה לאיחוד שתי הסדרות בשותפות פריטטית.

....

.....

אבל אני העדפתי שותפות עם כתר, וכבר בשבוע הראשון, עם צאת 'עיין ערך: אהבה', היו לנו 7,000 מנויים, וספרו של גרוסמן נמכר בעשרות אלפי עותקים. עם 'חיי נישואים' של פוגל, 'החולה הנצחי ואהובה' של חנוך לוין, 'לוליטה' של נאבוקוב ו'מולכו' של יהושע (בראשית השנה השנייה), פרחה הספריה – דבר שלא הפריע ליהודה מלצר להַגֵג בעיתון ש"אחרי שפרי יגמור להוציא את הספרים שהצטברו במגירה שלו לא יהיה לו מה להוציא". 

מרפי הידיים דאגו להעמיד אותי על קרקע המציאות בעוד הזדמנויות רבות. כגון, ב-2005, כשאיחדתי את החוג לתורת הספרות עם החוג לספרות עברית, מול התנגדות רבתי בשני החוגים, וכך ניצל האחרון מגורלם העגום של החוגים ללשון עברית ולמקרא (לא העליתי בדעתי אז שאני מביא קץ על "תורת הספרות" במובן שחידשנו בזמנו); או כשפתחתי את רצף תרגומי פרימו לוי שלנו ב'הטבלה המחזורית', וכלכלני כתר אמרו לי ש"כבר נמאסו ספרי שואה"; או כשהבטחתי לנטליה גינצבורג שנתרגם בהדרגה לעברית את כל כתביה (כתבתי על כך בטור "שיחת טלפון עם נטליה גינצבורג"), ומרפי הידיים ריננו עלי מאחורי גבי; ובעיקר, כשנגמרה עריכת התרגום של 'אלה תולדות' מאת אלזה מורנטה – גדול הרומאנים של אמצע המאה העשרים, לדעתי – ואמרו לי: "כבר השקענו הון בתרגום, מוטב לחתוך את ההפסדים עכשיו ולא להדפיס ספר רב-עמודים כזה, שבלי ספק ייכשל". איש לא התנצל כשהספר הסעיר את קהל הקוראים בארץ ומכירותיו עברו את המאה-אלף.

יֵצאו להם איפוא עכשיו ספרי "הסדרה ההיסטורית" לדרכם, במציאות ספרותית זרה ואחרת, במלוא הרוח, ויהיו דומים – כמו בנימין וסנדרל של מנדלה, "הרצים בכל מאמצי כוח" – "לספינה שטה בים וכל וילוניה פרושים".

פורסם ב-22.8.22

כל הטורים של מנחם פרי >>>