סרנה קרוז /נטליה גינצבורג

פתיחת הספר:

באביב האחרון דיברו הרבה על סֶרֶנָה קְרוּז, ועל ההורים המאמצים הראשונים שלה. ועכשיו, בימים אלו של סוף דצמבר, נפתח מחדש המשפט של סרנה קרוז. ימים יגידו, אולי אביה המאמץ הראשון לא שיקר, בניגוד לקביעתם של שופטי בית־המשפט לענייני קטינים, וגם לא ניצל פרצה בחוק, כי נראה שקיימת הוכחה שהוא האב האמיתי. ואם זה כך, ימים יגידו אם יהיו חייבים להחזיר לו את הילדה שלקחו ממנו.

לפני כמה חודשים, כשהתחלתי לכתוב את הספר הקצר הזה, לא הכרתי את ההורים המאמצים הראשונים של סרנה קרוז, הכרתי אותם רק לפני שבועות אחדים. בפגישתנו, שנמשכה כמה שעות, דיברנו אך ורק על הילדה, ועל צרותיהם וסבלם בשנה האחרונה. על האירועים שקדמו להולדתה של סרנה לא שאלתי דבר, כי חששתי להיראות חטטנית.

אבל בכל מקרה, גם אם האב המאמץ הראשון הוא אביה האמיתי של סרנה קרוז, ובכל דרך שיתגלגלו הדברים עם הזמן, עבור סרנה והוריה הרבה ממה שחשבו אנשים שונים על המקרה, והרבה ממה שאני־עצמי חשבתי, נשאר ללא שינוי.

אביא תחילה את הסיפור של סרנה קרוז כפי שלמדתי אותו מן העיתונים וממה ששמעתי פה־ושם. הוריה המאמצים, שהוגדרו בלתי־חוקיים, סיפקו לעומת זאת גרסה שונה לגמרי, שאדבר עליה אחר־כך. אבל אני מספקת את הגרסה שלמדתי מהעיתונים, ואשר עוררה בי כמה מחשבות. כדי ללכת בעקבות החוט של מחשבות אלה, וכדי לספר על הרגשות שהתפתחו אצלי בהדרגה, אצמד לדברים שקראתי באביב האחרון, ליתר דיוק בחודש מארס [1989] כאשר התחילו לדבר ולדון במקרה של סרנה קרוז.

להלן הגרסה שסיפקו העיתונים.

סרנה קרוז נולדה במָנילה, בפיליפינים, ב־ 20 במאי 1986. היא נמצאה על פח־אשפה. בקושי נשמה. לא ברור איך שוחזר תאריך הלידה שלה. מי שאסף אותה כנראה קבע שנולדה כמה שעות קודם־לכן. או אולי איתרו את האם, שנטשה אותה ולא רצתה אותה. היא הופקדה בידי שירותי הרווחה, והוכנסה למוסד.

שנה־וחצי לאחר־מכן, בסוף 1987, הגיע למנילה עובד רכבת מרָקוֹניג'י, פרנצ'סקו ג'וּבֶּרגָ'ה. הוא ואשתו איבדו בן לפני שנים, ולא יכלו להביא עוד ילדים. בהמשך אימצו ילד, במנילה. עכשיו רצו לאמץ עוד ילד, וחשבו שהילד שכבר נמצא אצלם, בביתם ברָקוֹניג'י, יהיה מאושר יותר עם אח מארצו.

את הילד הראשון, ששְׁמו נָזַריוֹ, אימצו כשהיה בן שבעה חודשים. בגיל שבעה חודשים הוא שקל קצת יותר משלושה קילו. הוא היה חולה במחלת ריאות – פטרייה בריאות, הסבירו להם הרופאים – והיה לו מחסור בסידן בעצמות. לכן הוא נדחה על־ידי זוגות אחרים. בני הזוג ג'וּבֶּרגָ'ה לקחו אותו. אחרי שהשלימו את נוהלי האימוץ הדרושים הביאו אותו לאיטליה, לרָקוֹניג'י, ושם הוא החלים לגמרי. עכשיו היה בן שלוש־וחצי והתפתח היטב.

כשחזר פרנצ'סקו ג'וּבֶּרגָ'ה למנילה ב־1987, הפעם לבד, נודע לו ממישהו שיש במוסד תינוקת במצב מעורר רחמים. הוא ראה אותה, במוסד שנדחסו בו מאות ילדים. כשראה אותה נשבע לעצמו להוציא אותה משם בהקדם האפשרי.

פרנצ'סקו ג'וּבֶּרגָ'ה היה אדם בעל אמצעים צנועים. אילו היה עשיר היו הוא ואשתו משתקעים בפיליפינים לשמונה־עשר חודשים, כפי שדורש כיום החוק הפיליפיני מזרים המעוניינים לאמץ ילד. זה תנאי שנוסף לחוק ביוזמת הנשיאה קוֹרי אָקינוֹ. הוא לא היה קיים קודם, כשאימצו את הילד האחר. אבל עכשיו היה קיים. איך היה יכול עובד רכבת מרָקוֹניג'י להשתקע עם אשתו בפיליפינים למשך שמונה־עשר חודשים? לא היה לו מספיק כסף. אשתו היתה אחות בשירות הבריאות הציבורי. שניהם היו מאבדים את עבודתם.

אמרו לו גם שהתינוקת הזאת, אם תישאר עוד זמן רב במוסד, תמות.

ב־7 בינואר 1988 הלך פרנצ'סקו ג'וּבֶּרגָ'ה לשגרירות האיטלקית במנילה והצהיר על התינוקת כבתו, שנולדה מיחסים עם בחורה ממנילה, מַרלֶנֶה ויטוֹ קְרוּז, מיילדת מתלמדת בת שמונה־עשרה. הוא רשם את התינוקת בדרכון שלו.

הוא הגיש לשגרירות האיטלקית ארבעה מסמכים. תעודת־הלידה של הילדה, לפיה היא נולדה בקָלוּקָן, שכונה בפאתי מנילה, בבית מספר 17 ברחוב לַנגיט, באזור מֵייפָּג'וֹ, לפרנצ'סקו ג'וּבֶּרגָ'ה, איטלקי, בן שלושים־וחמש, עובד מדינה, ולמרלנה ויטו קרוז, רווקה, בת שמונה־עשרה; הצהרת אבהות; הצהרה של האם, המאשרת את הוויתור על הילדה, ואימות של ההצהרה בחתימת נוטריון בשם סוּלפִּיצ'וֹ בֶּנִינְיוֹ; אישור של בית־המשפט המקומי לכשירותו של מר סולפיצ'ו בניניו כנוטריון ציבורי.

כך דיווחו העיתונים.

בני הזוג ג'וּבֶּרגָ'ה, כפי שאמרתי, סיפקו גרסה שונה. כשפרנצ'סקו ג'וּבֶּרגָ'ה הגיע למנילה בפעם הראשונה הוא הכיר בחורה, והיו לו יחסים איתה. בפעם השנייה הוא לא הגיע כדי לאמץ תינוק כלשהו, אלא כדי לקחת אתו את בתו־שלו, כפי שביקשה ממנו האם הצעירה. והיום הוא מסוגל להציג עוד מסמכים, המאשרים שהילדה היא בתו. הוא לא עבר בדיקת דם, כפי שדרשו השופטים, טעות שלו. הוא הצהיר שהוא מוכן לעבור אותה עכשיו. התנהלותו מול השופטים היתה של אדם תמים וחסר־ניסיון, אבל לא היתה, לדבריו, שום הונאה מצדו.

---

'סרנה קרוז או הצדק האמיתי' מאת נטליה גינצבורג, מאיטלקית: שירלי פינצי לב, עורך התרגום: מנחם פרי, הספריה הקטנה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>