משפחה /נטליה גינצבורג

פתיחת הרומאן הראשון:

גבר ואשה הלכו, באחר־צהריים אחד, לראות סרט. היה יום ראשון והיה קיץ. היו איתם נערה בת ארבע־עשרה ושני ילדים בני שבע. הגבר היה גבוה, יפה, בעל שיער שחור ומתולתל, פנים גדולות ושחומות ופה גדול ורציני. היו לו משקפיים שחורים וחליפה תכולה מקומטת מאוד. האשה היתה נמוכה, לא יפה, עם פנים קטנות בצבע זית, שׂערה השחור היה קלוע מעל לראשה, אפה היה ארוך ודק, והיו לה עיניים ירוקות וגבות עבותות, כתפיים שמוטות ומותניים רחבים. היא לבשה חצאית ג׳ינס וטי־שירט תכולה דהויה מאוד. הם היו חברים, מכרים במשך שנים רבות. בזמנו, בנעוריהם, היו נאהבים וחיו יחד. ואילו עכשיו הם היו רק חברים. הנערה היתה בתה של האשה, ושמה היה אַנגֶ'ליקָה. היא היתה גבוהה, בעלת שיער אדום־אש הפזור על כתפיה, וקווּצת־שיער נפלה לה על עינהּ, כך שראו רק עין אחת, ערמונית־צהבהבה, והיו לה נמשים רבים. היא לבשה חצאית פעמון בצבע ירוק־דשא וחולצה ממֶשי גס. הנמוך בין שני הילדים היה בנו של הגבר. שמו היה פְּיֶרג׳וֹרְג׳וֹ, אבל כינו אותו דוֹדוֹ. הוא היה שמן, בעל שיער ערמוני חלק מסורק על מצחו, עיניים עגולות ומבוישות, וסוודר מצמר־גמלים היה קשור סביב מותניו. הילד השני היה רזה ובעל חזות כהה, עם שיניים לבנות גדולות שבלטו מבין שפתיו. שמו היה דניאֶלֶה, והוא היה הבן של השכנה של האשה, מישהי בשם אִיזָה מֶלִי, שבאותו יום היתה עייפה ורצתה לבלות את כל אחר־הצהריים בשינה. בשביל מה הסוודר הזה, אמרה אנגֶ'ליקה והצביעה על הילד השמן. היה לה קול דק, חמור ופסקני. היא ממש לא שמחה לצאת ביום ראשון אחר־הצהריים עם אמה ועם הילדים האלה, ועינה הבודדת, בין הנמשים, היתה משועממת וחמורה. הגבר הסיט לה את קווּצת־השיער מרקתה. לרגע קט נגלתה העין השנייה, אבל מיד שבה קווּצת־השיער והסתירה אותה. כי בקולנוע, אמר הגבר, כשיש מיזוג־אוויר, יכול להיות קר כמו בקוטב הצפוני.

הסרט היה בצבעים, ושמו היה "מצולות". מיליונרים בווילה לבנה מאוד, על חוף ים מבודד, שתו משקאות קלים, שחו, השתזפו, ורבו על ירושה. הגבר והאשה לא עקבו אחרי העלילה, וחשבו כל אחד על ענייניו. הגבר חשב על מכתב שכתבה לו אשתו אתמול מוונציה, ששמר אותו בכיס הז׳קט. היא היתה בוונציה כבר יותר מחודש. לראשונה מאז שנולד לא לקחו את דוֹדוֹ השנה לנופש, אלא הוא פשוט בילה את הבקרים בפְרֶגֶ'נֶה, ואחר־הצהריים השתעמם בבית. הגבר כבר לא אהב את אשתו, אבל הוא קינא לה. הוא חשב שבטח יש לה מישהו בוונציה. הוא העביר במחשבותיו, כפי שבעצם עשה לעתים קרובות במהלך היום, את כל האנשים הנמצאים איתה שם, והחקירה המתמדת הזאת השפילה אותו. אולי גם הוא־עצמו היה יכול לצאת לנופש עם דוֹדוֹ, אבל לא היה לו שום חשק, והוא הצדיק את עצמו בתירוץ שעליו להשלים ספר שהוא כותב, על הפרוורים של הערים המודרניות. האשה חשבה על ההורים שלה, שהיא ואנגֶ'ליקה נוהגות לסעוד עימם בימי ראשון ובכל יום ראשון היא רבה איתם בענייני פוליטיקה, שכן בזמן האחרון נעשו הוריה ריאקציונרים מאוד. דניאֶלֶה, הילד הרזה, צחק, אף־על־פי שלא היה ב"מצולות" שום דבר מצחיק. כשצחק התקפל במושב, וכשהתנער בעט חזק בדוֹדוֹ, שישב לידו. גם דוֹדוֹ צחק, ותלה באביו את עיניו העגולות והמבוהלות. מיזוג־האוויר מן־הסתם התקלקל, כי לא שמעו זמזום והיה חם כמו בחוץ. הקוטב הצפוני, אמרה אנגֶ'ליקה. הגבר אמר שהוא חושב שבבית־קולנוע אחר, לא מאוד רחוק מכאן, עם מיזוג־ אוויר מצוין בדרך־כלל, יש סרט מצויר מתאים יותר לילדים. האשה שאלה אותו למה לא אמר זאת קודם. הוא אמר שהתכוון להגיד, אבל נראָה לו שהיא מאוד רוצה לראות את "מצולות". היא אמרה שסרטים מצוירים הם באמת מעֵבר לכוחה. אבל אם הם רוצים ללכת לסרטים מצוירים היא יכולה לחכות להם בחוץ בבית־קפה. אנגֶ'ליקה אמרה שהם משוגעים, הם שילמו חמשת־אלפים לירות לכרטיס. במושבים מאחוריהם היסה אותם מישהו. המיליונרים שטו בסירת מנוע, חרשו ים כחול וגועש, שכיתר אותם בנתזים אדירים. אחר־כך הם מתו זה אחר זה, אחדים הרגו אלה את אלה, ואת האחרים טרף כריש. כשהם יצאו מבית־הקולנוע הזה עדיין היתה שעת אחר־צהריים. הגבר הרגיש שראשו מלא כולו ים, חול, משקאות קלים, כרישים ופרצי דם.

הם הלכו לשבת בבית־קפה בחוץ, בכיכר קטנה. אחד המלצרים הציע "גביע צועני", ואנגֶ'ליקה ושני הילדים אמרו שמתחשק להם. האשה והגבר הזמינו שתי בירות. הגביע הצועני היה כוס גבוהה עם מגדל של קצפת מתוקה, שלושה דובדבנים מסוּכּרים, פיסטוקים, ובדיוק באמצע היה נטוע וָפֶל. אחרי ששתה את הבירה קינח הגבר בממחטה את לחייו, את מצחו ואת כפות ידיו. האשה שאלה אותו למה הוא קודר כל־כך. הוא אמר שקיבל מכתב מגעיל מנינֶטָה. נינֶטָה היתה אשתו, אמו של דוֹדוֹ. במה הוא מגעיל, המכתב הזה, שאלה האשה. מגעיל, מלא רשעויות קטנות. האשה שנאה את נינֶטה ביותר. שניהם חשבו עכשיו על נינֶטה, כל אחד בדרכו. מול עיני הגבר ניצבה דמותה של נינֶטה, גבוהה ושברירית, כתפיה דקות ומתעקמות קמעה, צווארה ארוך, עם פוני שחור רך למצחה, וחיוורון חלבי על פניה, והיא מושיטה חיוך כמו שמושיטים חפץ נדיר. הוא לא אהב אותה, אבל הפוני השחור שלה עמד לנגד עיניו כל היום, והוא מצא שזה משפיל שהיא ככה לנגד עיניו, והוא מתייסר, בלי אהבה, מתוך רוגז, מתוך מצבור של טינות עקמומיות ומִסכְּנוֹת. בעיני האשה היתה נינֶטה טיפשה כמו אגס. מוזר שכתבה מכתב, זה בהחלט לא אחד מההֶרגלים שלה, היא מעדיפה תמיד לטלפן, אמר הגבר. לא בטלפון, ולא במכתב הזה, היא לא אמרה מתי היא חושבת לחזור. בדוֹדוֹ טיפלה אוֹ־פֶּר ספרדייה, בחורה יפה ונוראה, שהיתה יוצאת כל הזמן, כי היו לה עניינים הן עם כספים והן עם גברים. למרבה המזל קיימת אֶוֶלינה. אֶוֶלינה באה מדי יום ולוקחת את הילד לפְרֶגֶ'נֶה, מחזירה אותו, ונשארת אתו כל אחר־הצהריים. מבשלת להם השוערת, כי נינֶטה, לפני שנסעה לוונציה, רבה עם הטבחית ופיטרה אותה. לדעת אֶוולינה עשתה נינֶטה את הדבר הנכון, כי הטבחית הזאת היתה מטונפת. אני לא זוכרת מי זו אֶוולינה, אמרה אנגֶ'ליקה. אֶוולינה היא אמה של נינֶטה, סבתו של דוֹדוֹ. הייתי אבוד בלי אֶוולינה, אמר הגבר. אבל היא תמיד מלאה פחדים. אילו היתה רואה עכשיו את דוֹדוֹ אוכל גביע צועני, היתה מתעלפת. היא נגד קצפת. נגד פיסטוקים. נגד דובדבנים מסוכרים. בכל פינה היא רואה צבעי מאכל. בקצפת אין צבעי מאכל, אמרה אנגֶ'ליקה. לא, אבל בטוח שיש שם משהו אחר שהוא לא בסדר, חלב מלוכלך, סוכר מלוכלך. אני לא יודע, אמר הגבר. למען האמת, אמר בחצי־קול, אֶוולינה חונקת אותי. היא לוקחת את הילד לפְרֶגֶ'נֶה. אבל לא לוקחת אותו לשפת הים, והם מבלים את הבקרים, היא ודוֹדוֹ, בווילה של איזה חברים שלה, שיש להם בריכה. היא חונקת עם הבריכה הזאת, אמר. המים שם כל־כך צלולים ונקיים לדעתה, שאפילו אפשר לשתות מהם. יש שם כלבלב לבן, אמר דוֹדוֹ, קטן־קטן, יפה כזה. קוראים לו פְיוֹקִינוֹ. אבל אין שם שום ילד שישחק אתךָ, אמר הגבר. לא, שום ילד. פעמיים בא לבקר בן־אחיו של השומר. לא, שלוש פעמים. אבל הוא הסתלק כמעט מיד. דוֹדוֹ אכל את הגביע הצועני שלו לאט מאוד. דניאֶלֶה כבר גמר את שלו ונכנס לתוך בית־הקפה להסתכל בכדורגל־שולחן. תִּראה שבחצות עוד נהיה פה, אמרה אנגֶ'ליקה. אנחנו לא ממהרים לשום מקום, אמר הגבר. אף־אחד לא רץ אחרינו, וטוב לנו לשבת כאן. עכשיו גם נעשָׂה קריר. האשה ליטפה את שערו של דוֹדוֹ. היא הוציאה מסרק מתיק הקש שלה והחלה לפלג על מצחו את שערו הדק, החלק והבהיר. הגבר אמר לה שתפסיק. אין שום צורך לסרק אותו. הוא לא אוהב אותו עם שביל, הוא מעדיף אותו בלי, עם פוני כמו של אמא שלו. לעומת זאת נחוץ הרבה יותר לסרק את קווּצת־השיער של אנגֶ'ליקה. הוא לקח את המסרק מידה של האשה וסירק את קווּצת־השיער הזאת. אנגֶ'ליקה הסיטה את ראשה וסטרה לו על כף ידו. חמודה, אמר הגבר. אפשר לקנות, אמר, סיכות־שיער וקליפסים ששומרים מצוין את השיער במקום. אפשר להשיג אותם אפילו בחנויות טבק.

---

'משפחה' מאת נטליה גינצבורג, מאיטלקית: מירון רפופורט, עורך התרגום: מנחם פרי, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>