סיפורים בלתי-רצוניים /אורלי קסטל-בלום

סיפור מתוך הספר: האשה שחיפשה ווֹקי טוֹקי

­­­

היתה מלחמה, וכולם רצו להרגיש שהם חלק ממנה. הרבה אנשים קנו ווֹקי טוֹקי, וחלק ממש התחילו לנוע בג'יפים בצבע הצבא. נהיה מסוכן בכבישים, רק אנשים ששׂמו דגל יכלו לנסוע בנתיב השמאלי ובכביש הפתוח, אחרים סתמו את הפה ונסעו באוטובוס עם כרטיסיות בהנחה של חמישים אחוז.

נגמרה המלחמה, אבל אנשים המשיכו לרכוש ווקי טוקי. היתה בולֶמיה, אנשים לא יכלו לשלוט בעצמם.

היתה אשה – לא גבוהה ולא שמנה – שרצתה נורא שיהיה לה בבית מכשיר ווקי טוקי. היא ידעה שלא מספיק לרכוש ווקי טוקי אחד, צריך מינימום שניים אם רוצים לשדר, אבל לאשה לא היה אכפת, היא רצתה מכשיר אחד, אפילו שבחנויות לא הסכימו למכור לה, אמרו לה שווקי טוקי זה כמו גרביים, נעליים או כפפות, שזה הולך בזוגות – ושתחפש פרטנר.

אנשים לא רצו להיות פרטנרים שלה, כי היו להם דברים אחרים לעשות. האשה לא ידעה מה לעשות. היא רצתה ווקי טוקי אחד ושום דבר לא יעזור.

יום אחד היא הזדמנה לרחוב בזל בתל־אביב, ועמד שם בחור סיני ציני שמכר דודי שמש בהוזלה משמעותית, וגם מכשירים בודדים של ווקי טוקי לא ביוקר. האשה קפצה על המציאה והתחילה לחפש בארגזים של הסיני ווקי טוב במצב טוב כחדש. הרוכל הסכים ללכת לקראתה וירד לשלושים שקל, והם סגרו דיל.

האשה הפעילה את הווקי טוקי והתחילה לדבר, היא פתחה את הפה ולא סגרה אותו. היא הלכה לאורך רצועת החוף, מתל־אביב לחיפה, פעם בחוף ופעם בתוך המים, ודיברה ודיברה, ואנשים שהיא עלתה להם על התדר לא ידעו מה לעשות.

בנתניה היא נעצרה לקפה בְּריבוע בתי־הקפה הזה, ליד הגינה שיורדת אל הים, איפה שמוכרים פיצה בעשרים שקל – והזמינה אספרסו הפוך.

מנהל בית־הקפה לא ידע מה לעשות עם הקריזיונרית שתפסה לו שולחן וביקשה אספרסו הפוך ודיברה נון־סטופ לתוך המכשיר שלה. אחרי שעה השתתקה, אולי זה האספרסו ההפוך שקיבלה. היא חטפה תנומה על ספסל בגינה הציבורית, ואחר־כך המשיכה בדרכה צפונה תוך כדי ברבור, היה הגיוני מאוד שהיא בלעה רדיו. מרוב עומס התחיל הווקי טוקי שלה לירות גיצים לכל הכיוונים, אבל זה לא השפיע על יכולת הווידוי של הגיבורה.

אחרי זיכְרוֹן־יעקב ביקש ממנה הווקי טוקי עצמו, בעברית שגורה, שתפסיק, והאשה ניאותה, אבל השתתקה לגמרי רק על שפת הקישון ולקחה דגימות מן המים, היא רצתה להשוות בין הסירחון של החיפאים לסירחון של התל־אביבים, אבל לא היה מה להשוות, שני הנחלים היו מגעילים, והאשה ידעה שחייבים לייבש אותם אחת ולתמיד. היא קראה בַּקֶשר לכל־מיני חֲבָרות שמייבשות כביסה והזמינה אותן לבוא עם המאווררים הענקיים שיְיַבּשו את הקישון והירקון ונגמור כבר עם הסירחון הזה. דרך הווקי טוקי היא פיקדה על כל המבצע וגם על הריצוף של הקישון והירקון בשַׁיִש איטלקי, ואז, כשבאו כל הנתַניָתים להפגין למה לא עשו את זה לנחל אלכסנדר, היא אמרה להם שצר לה, אי־אפשר להשאיר ארץ שלמה בלי נחלים מסריחים.

אחרי שהמשימה הושלמה, היא שמעה סירנה של משטרה שבאה להחרים לה את הווקי טוקי, שלא תתחיל פתאום להזרים מים לַחוּלה ותהרוס שם את כל התשתית החקלאית של הקיבוצים.

האשה מסרה להם ברצון את הווקי טוקי ואמרה שנמאס לה ממנו, היא מזדקנת וחוזרת הביתה. 

---

'סיפורים בלתי-רצוניים' מאת אורלי קסטל-בלום, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024.

© כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>