סופר ועורך, או מחרֵטה במקום מִתקן

אברהם ב. יהושע

בטור הקודם כתב העורך שלי, מנחם פרי, על עבודתו העלומה של העורך הספרותי. והנה, גם אני נשאל לפעמים "האם גם סופרים ותיקים ומיומנים כמוך זקוקים עדיין ליד קפדנית של עורך?" ותשובתי החיובית היא חד-משמעית. נדמה לי שעדותו של סופר ותיק יכולה להשלים או לחזק את התמונה שצייר מנחם.

טועה מי שחושב שבגלל ותק ומוניטין פטור הסופר מעורך. סופרים ותיקים שמצאו לעצמם סגנון ייחודי משלהם, ובכתיבתם טבוע חותם אישי ומיוחד, עדיין זקוקים לעינו הבוחנת של עורך נאמן, מלווה, שמכיר היטב  את יצירותיהם, ומקיים עימם יחס של דיאלוג אמיתי וכן – דיאלוג נטול חנופה, שאינו חושש להיות ביקורתי.

   
העורך, ובמיוחד עורכו של סופר מנוסה, חייב להלך על חבל דק, ונדרשת ממנו לא מעט וירטואוזיות. מצד אחד עליו להכיר ולכבד את הליבה הספרותית כפי שהתגבשה במשך השנים – מה מפעים אותה ומה מטריד אותה, ולאן חותר חזונו הפיוטי של הסופר. קריאה נכונה ומדויקת נחוצה לשם הכרת גבולותיו, מגבלותיו ואפשרויותיו של הסופר הוותיק, מה אינו מסוגל לעשות ומה אין טעם לנסות לשכנע אותו לעשות. למה ניתן לקוות ממנו ולמה אין טעם לצפות ממנו. עורכים המנסים ללוש את היצירה שמוגשת להם ולערבב את בצקה, עלולים לסדוק את ליבתה הפנימית. במשך השנים התגבשה הליבה הספרותית של סופר מנוסה והתייצבה, על יתרונותיה וחסרונותיה, וזעזוע חזק מדי עלול לשתק אותה. אך אין פירוש הדבר שהעריכה הרצויה או הדרושה היא מינורית. עבודת העורך יכולה להיות משמעותית מאוד, מעורבת מאוד, כל עוד היא קשובה. ואם יש לך אמון בעורך שלך, ואתה יודע שהוא מזדהה עם היצירה ומבקש את טובתה, אינך נעלב מן העריכה, אפילו כשהיא תקיפה.

   
מה בעצם מבקש סופר מן העורך שלו? אילו סגולות מיוחדות של העורך, לצד הקשב והרגישות, יעניקו למחבר את מה שהוא זקוק לו? בעיקר שתיים: קפדנות ויצירתיות. ראשית, על העורך לנכש חזרות, לעשב "טיקים" לשוניים, ולשמור מפני טעויות של אנכרוניזם ושיבושי מציאות. ולפעמים אף למנוע שיבושי לשון פשוטים. גם זה קורה לסופר, אף אם מאחוריו כבר ספרים רבים. לשם כל אלה נחוצות קפדנות ואחריות, והתמסרות גדולה לטקסט, אפילו עד כדי נכונות לערוך תחקירים קטנים כדי לבדוק עובדות רלוונטיות. אבל הספר ייצא נשכר אם עריכתו תהא לא רק מתקנת אלא גם יצירתית, ברוחו ולפי דרכו של המחבר. ולדעתי בכך, בעיקר בכך, ניכרת ידו של עורך גדול.

.....

.....

אביא כאן דוגמא לכאורה קטנטונת אבל משמעותית, לפחות עבורי, מעריכה יצירתית שעשה מנחם פרי ברומאן האחרון שלי, 'אש ידידותית'. מנחם, שערך כבר שמונה רומאנים שלי, ערך כמובן גם את האחרון, והוא מכיר את כתיבתי היכרות אינטימית. היחס העמוק שלו לכתיבה שלי מאפשר לו לערוך את ספריי מתוך מעורבות גדולה, ולא חסרות דוגמאות דרמטיות יותר לתרומתו לספר. אבל בשבילי נחשבת דווקא דוגמא קטנה זו לנציגה יקרה של עבודתו אתי.

   
'אש ידידותית' מתאר שבוע פרידה של זוג נשוי. האישה נוסעת לאפריקה לבקר את גיסה שהתאלמן מאשתו, ואילו הבעל נשאר בארץ. הרומאן מתנהל בפרקים קצרים העוברים מן הגבר לאישה, לסירוגין, כאשר אירועים המתרחשים באפריקה מקרינים ומתקשרים אל דברים שהבעל עושה בישראל, ולהיפך. חלק ממשמעות הרומאן טמון ביצירת קשרים בין פרטים מסוימים בפרקים האפריקאיים ובפרקים הישראליים, שלכאורה אין ביניהם זיקה, אבל הימצאותם ביחד בין כותלי הרומאן מובילה את הקורא לארגן להם משמעות רחבה יותר.

   
לקראת סופו של הרומאן נושא הגיס ירמיהו באוזני הגיבורה דניאלה נאום חריף של רצון להתנתק מכל סימן של זהות יהודית, ומסכם את דבריו במין אמירה קשה: מדינת ישראל איננה מדינה אלא מִתקן. את הרעיון של הגדרת המדינה כמִתקן לקחתי מראיון שנתן המוזיקאי רמי פורטיס באחד העיתונים. הביטוי הקיצוני "מִתקן" התאים לזעם האירוני של הדמות שיצרתי ברומאן. אולם מנחם ראה בביטוי משהו אכזרי מדי, שגם מובנו לא לגמרי ברור, והוא מתאים למוזיקאי פרובוקטיבי המתראיין בעיתון ולא לדמות טראגית כפי שהתגבשה ברומאן.

   
כבר עמדתי לוותר על הביטוי, אבל העורך, שהיה קשוב לרצוני לתת קרשצ'נדו חזק לדברי ירמיהו, מנע ממני את הוויתור, ובמשך שעות חיפש מילה מתאימה יותר. בהתאם למבנה הרומאן שלי, הוא חיפש אותה בפרק המקביל המתרחש בישראל, שם הביאו יערי ואביו באותה שעה עצמה את הבוכנה המקולקלת מן המעלית של הפסיכולוגית הירושלמית הזקנה אל בית החרושת למעליות, על מנת לחרוט אותה מחדש. והנה, בהברקה מקורית, הציע העורך במקום מִתקן את המילה "מחרֵטה". והנה, מדינת ישראל כמחרֵטה היא אמירה הרבה יותר מורכבת ממדינת ישראל כמִתקן. המדינה חורטת מחדש את הזהות, גם כמשהו חדש וגם על-פי דגם ישן. וייסורי החריטה הזאת מתאימים מאד לייסוריו ולכאביו של ירמי, האב השכול שבנו נהרג באש ידידותית.

   
כדרכי, במהלך כתיבת הספר מסרתי פרקים ממנו לידידים, סופרים ומבקרי ספרות שאני מחשיב את דעתם. וזאת כמובן מלבד אשתי איקה, שהיא העורכת הראשונה שלי. התגובות המוקדמות הללו חשובות לי, כי הן כמו בדיקות אולטרא סאונד שעושים במשך ההיריון לעובר, כדי למנוע הסתבכויות והפתעות לא נעימות לאחר הלידה. אבל לאחר שהספר עבר גם את עבודת העורך, אני דורש מידידי לקרוא אותו שוב, בצורתו השלמה והמוגמרת. כי הוא-הוא הספר האמיתי.

***

חיפוש טורים

רשימת הטורים הקודמים:

מה הם עושים שם מול הטקסט? מנחם פרי

כל הטורים האישיים >>>

למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

רמה: אני מודה – לפני קריאת הטורים של מנחם פרי ושל א.ב. יהושע הייתי בטוחה שתפקיד העורך מסתכם בתיקון שגיאות כתיב וטעויות לשוניות, ואולי זה גם האיש שמסדר את הגלופות כשיש לחץ במערכת (בצחוק). או אולי העורך הוא בכלל כמו מורה ללשון שהתמזל מזלו לא להשתייך להסתדרות המורים, ותפקידו רק למתוח קו אדום מתחת לשגיאות ולתת ציון עובר / לא עובר לתלמיד – שבמקרה הזה הוא הסופר, או מי שמייחל להיות סופר. לפעמים יוצא לי לקרוא ספרים רדודים, קלילים, ושפת הספר כל כך ענייה – וזה מרגיז אותי בתור קוראת. שפה רדודה וקלילה – יש לי שפע מזה ביום יום. מספר אני מצפה שיעשיר אותי, ימלא אותי, יגרה לי את החושים, וכל זאת באריזה של שפה יפה. לפני שיגמרו לי המאה וחמישים מילים רק אומר תודה למנחם פרי על שבזכותו ובזכות שכמותו מגיעים אלינו, הקוראים, ספרים איכותיים. 

לירון: שני המאמרים – של יהושע ושל פרי – מאירים כל אחד את נושא העריכה הספרותית מזווית שונה. יחדיו הם מציגים תמונה מעניינת ומאירת עיניים לגבי טיבה ומהותה של העריכה הספרותית, ומאפשרים לקהל הקוראים הצצה מעניינת אל "מאחורי הקלעים".

אריאל להמן: מנחם פרי ערך את שני ספרי שראו אור בספריה החדשה. מנחם ניחן ביכולת נדירה "להיכנס מתחת לעור של הטקסט", לחוש ולדייק את הכתוב. יש לו תפיסה כוללת של הטקסט, והוא מסוגל לראות את היער – הרומאן השלם – גם במקומות שבהם אני עצמי תועה בין השבילים. כשמסרתי לו בזמנו את כתב-היד של 'עד העונג הבא' הוא התעקש שלספר חסר סיום. אני טענתי שחלפה שנה בחייהן של הדמויות וכל אחת מהן הולכת לדרכה "כמו בחיים"... מנחם גרס שרומאן לא יכול להסתיים "כמו החיים". רומאן צריך להסתיים כמו רומאן. הוא אמר שהיה רוצה לראות סיום חם ואנושי, שירכך את הרוח החקירתית-משהו ששרתה על הספר. מצוידת בהנחיותיו ישבתי וכתבתי פרק סיום שלא הופיע כלל בגרסה הראשונה. במהלך כתיבת הפרק הבנתי עד כמה מנחם צדק. פרק הסיום העניק לספר איכות אחרת, ואיפשר לי-עצמי סגירה רגשית מפויסת עם תהליך כתיבה מורכב.

מיקה: ומה, אם מותר לי לשאול, קורה, פרופ' פרי, כאשר הדעות חלוקות בין הכותב והעורך? בייחוד כאשר מדובר בכותב שעדיין לא קנה לו מעמד, ככזה. האם יש לו זכות וטו על עריכת ה"תינוק" שלו, או שעליו לקבל את תכתיבי העורך? ושאלה נוספת: האם קרה כי עקב מחלוקות עריכה הוחלט שהשניים (הכותב והעורך) לא ילכו יחדיו?

תגובת פרי: עריכה חייבת לקבל את אישורו של המחבר. ללא קשר למעמדו. זה ספרו, ולא ייכנס אליו דבר שהמחבר אינו שלם אתו. כשהדעות חלוקות אני מבקש מן המחבר למצוא פיתרון שלישי – שונה ממה שכתב תחילה, ושונה מזה שהצעתי אני. יחסי עורך ומחבר אינם מבוססים על תכתיבים אלא על דיאלוג. בפועל, המחלוקות מעטות מאוד. למעשה מעולם לא נפרדתי ממחבר עקב מחלוקות עריכה.

קורינה: האם יש מקום לדעה אחרת? ברשימתו של מנחם פרי הוזכר שלונסקי כדמות מופת של עורך מעורב טוטאלית. כיוון שזכיתי לשהות במחיצתו של שלונסקי מעל לשנתיים וחצי, כנערה עובדת בספרית הפועלים – אני יכולה להעיד שאין הדברים מדויקים עד תום. כתבתי על כך בספרי, 'נופי הנפש'. לעתים שלונסקי אכן כמעט ושיכתב יצירות, אך ככל הידוע לי – רק אם היו אלה דברי עיון או תרגום. היו שנהנו ונענו – והיתה לאה גולדברג, שמחקה וחזרה ומחקה עד שניצחה, ותרגומה הנפלא ל'מלחמה ושלום' של טולסטוי נשאר טהור ומזוקק מכל התערבות זרה. אם קיימים יחסי חברות עד סימביוזה בין סופר לעורך וטוב להם בכך, יבורכו. או אז ודאי שמגיע לעורך החורט את קולו-הוא בספר, להיות אף הוא חתום עליו. אך בצד הטוב והתועלת שמעורבות העורך יכולה להעניק לסופר איתן – מוענקות זכויות אזרח גם לעצלות אינטלקטואלית ברמה של מגיפה, המייצרת ספרים שממיתים במונוקולטורה משתזרעת עד להחניק. בזוכרי את לאה גולדברג, שעם כל אהבתי לשלונסקי האדם, לה הייתה  נתונה הסכמתי כבר אז – איני רואה בעורך ובהוצאה לאור לא מחרטה ולא מתקן. נדמים הם בעיניי יותר לרחם פונדקאית. הספר הוא יצור סוברני שבאדנות רבה מכתיב עצמו לסופרת והיא – מקבלת ומשמרת.

תגובת פרי: אין מדובר בסימביוזה, וכעורך אינני מבקש לחרוט את קולי-שלי בספר. מעורבותי נועדה לאפשר לקולו של המחבר להדהד במלוא עוצמתו. ונדמה לי שאין שום דמיון בין ספריהם של מחברים שונים שראו אור בספריה החדשה, למרות מעורבותי הגדולה בהם. פרנטה לא נשמעת כמו לידיה ז'ורז' וגרוסמן לא נשמע כמו יהודית קציר. עבודת העורך לא באה במקום עבודת המחבר, ומי שלוקה בעצלות אינטלקטואלית או אחרת – ממילא אין לי עניין לערוך את ספריו. אבל כמובן, ייתכנו גישות שונות לעבודת העורך. זו גישתי, כך אני תופס את תפקידי, ולשמחתי אף אחד מן הסופרים והמתרגמים שאני עובד עמם אינו חש כלפי כפי שחשה לאה גולדברג כלפי שלונסקי.