מחוץ לספרות: על החוק להגנת תרבות הקריאה

HIDDEN

טורים אישיים

מחוץ לספרות: הערות ותגובות

מכתב לוועדת החינוך של הכנסת

מנחם פרי

לכ'

ועדת החינוך של הכנסת

לחברי הוועדה שלום,

אחרים ודאי יתארו לכם כיצד מבצעי ההנחות התזזיתיים, בשתי הרשתות הגדולות של חנויות הספרים, עתידים לחסל את הוצאות הספרים בארץ (חוץ מאשר את ההוצאות השותפות בבעלות על הרשתות); וכיצד פוגעים המבצעים בשכר-הסופרים של הסופרים, הדל ממילא, והמוקטן כעת לרבע; וכיצד הם הולכים ומחסלים את חנויות הספרים הפרטיות, הקטנות, שהן לב-לבה של תרבות.

אני מבקש להשמיע כמה מלים על הנזק החסלני לתרבות הספרותית, ועל הסכנה לזהות התרבותית הישראלית הכרוכה בכך.

במבצעים כגון "ארבע במאה" (בשיתוף החברות הסלולריות), או ספר שני חינם, וכיוצא באלה, נבחרים למכירה ספרים שרובם קלילים, כתובים או מתורגמים בעברית ירודה ואלמנטרית, חסרי מורכבות רגשית ואמנותית. הבוחרים את הספרים אינם אנשי ספרות, ושיקולים של ערך ספרותי רחוקים מהם. אינטרסים שונים בתכלית מניעים את בחירותיהם. הקונים, באופן מובן, צובאים על המבצעים הללו בהמוניהם ומצטיידים בערימות של ספרים, שנעשים מזונם הספרותי היחיד. מי שקנה ארבעה ספרים במאה שקלים, או שמונה במאתיים, יקנה שוב ספר רק כעבור זמן, מן-הסתם במבצע הבא. לכך נוספת מניפולציה של רשימת רבי המכר, שנבנית על דיווחיהם של בעלי הרשתות, ובכללם הוצאות הספרים השותפות באחת משתי הרשתות הגדולות. כך מקבל חובב-הקריאה בחבילה מפתה רבי-מכר זולים להפליא, שיספקו לו במרבית המקרים חוויה ספרותית דלה.

תרבות קריאה, כפי שהיינו עד לפני עשר שנים, צוברת את נכסיה התרבותיים ואת הזיכרון התרבותי שלה בדרך של סינון: טעמם של הקוראים והמבקרים משחק כאן תפקיד מרכזי. כשנכנס לתמונה כוח זר ורב-עוצמה ששיקוליו מסחריים בלבד, אנחנו הופכים להיות תרבות ירודה שאינה צוברת נכסים. במשך חמש השנים האחרונות הורגלו הקוראים בראש-ובראשונה לספרות קלוקלת, ונשחקה עצם יכולתם אפילו לקרוא ספרות ממשית. הם כבר אינם מסוגלים לזהות ספר טוב באמת ולעכל אותו. למעשה, קובעי הטעם הספרותי היום אינם המבקרים והקוראים הטובים אלא מנהלי חברת סלולר שלא קראו את הספרים שבהם מדובר.

אילו היו רואים היום אור לראשונה ספרים כמו 'זיכרון דברים' של שבתאי, 'מר מאני' של יהושע, 'התגנבות יחידים' של קנז, 'ספר הדקדוק הפנימי' של גרוסמן, או 'שירה' של עגנון – הם היו מגיעים רק למאות ספורות של קוראים. אפילו את העברית של הספרים הללו מתקשים היום קוראים צעירים להבין, ולא מדובר בעברית מלפני מאה שנה! לספר חדש מעולה אין היום כמעט שום סיכוי. ישנם ללא ספק גורמים נוספים לכך מלבד מבצעי-ההנחות המטורפים של הרשתות, אך השפעתם של המבצעים הללו עצומה.

הפסקת מצב-העניינים הפרוע בחנויות הספרים היא צורך לאומי, כי הולך ונשלל מאיתנו מרכיב מרכזי בזהות הלאומית הישראלית, דווקא בתקופה שבה הספרות העברית העכשווית נחשבת בעולם הרחב לאחת הספרויות המצטיינות.

פרופ' מנחם פרי

אוניברסיטת תל-אביב

על הצעת החוק של ה"חמדנים"
תמר פלג

חקיקה שמתערבת בהתנהלותו של השוק החופשי נחשבת כיום בעיני רבים לבזויה, ומזמינה לובי גדול נגדה מצד הגורמים שמרוויחים מן המצב הקיים (רשתות הספרים), כמו גם מצד אלה שנדמה להם כי הם מרוויחים ממנו (ציבור הקונים). הראשונים נוטים לעטוף את התנגדותם, שנובעת מאינטרס עסקי, בכסות אידאולוגית ולדבר בשבחי "היד הנעלמה" כאמצעי להטבת השירות ולהורדת מחירים. מצדדי החוק מצטיירים בפיהם כשוחרי-ממון המבקשים לעצמם רווחים על חשבון הצרכן, שהרי הם מעוניינים, לכאורה, למנוע את הורדת-המחירים המשמחת שמתנגדי החוק כה מהללים.

אלמלא אופיו של הספר כמוצר-תרבות מובהק, והמצב החריג שנוצר בשוק הספרים כשהוצאות אחדות השתלטו עליו באמצעות רשת-חנויות מצליחה שהקימו, אולי באמת היתה זו הצעה שערורייתית. והיא אכן נראית כך לעשרות-אלפי חובבי הקריאה שנהנים מן ההנחות המופלאות ורוכשים באמצעותן ספרים בכמויות הולכות-וגדלות, במחירים נמוכים מאי-פעם. בפורום ספרים וספרות בתפוז נפתח דיון סוער על החוק תחת הכותרת "בני זונות חמדנים", וגם בפורום הספרותי של ynet היה מי שהצהיר כי זה "חוק מטופש שיפגע בכולם".

למעט כמה תומכים הביעו מרבית חברי פורום הספרים של תפוז התנגדות נחרצת לַחוק, שלדעתם נועד להעשיר את הוצאות הספרים על חשבון הקונים, וטענו כי יש דרכים טובות יותר, ראויות יותר, להביא לאיזון בשוק הספרים. למשל: להוציא פחות ספרים, להילחם על הורדת המע"מ על ספרים, ולהקים רשת ספרים מתחרה לסטיצקי ולצומת שתתנהל על-פי עקרונות אחרים. אכן רעיונות יפים, אך אף אחד מהם (וגם לא הרעיונות הנוספים שהעלו חברי הפורום) אינו מתמודד עם הסיטואציה שנוצרה בענף הספרים.

מדוע יוצאים בישראל יותר-ויותר ספרים בשנים האחרונות? הסיבה העיקרית היא חיי-המדף הקצרצרים שזוכה להם ספר חדש לפני שהוא מפנה את מקומו לחדשים ממנו. כל עוד לא יחליטו כל הוצאות הספרים, באופן גורף, להגביל את כמות הספרים שהן מוציאות בשנה, הן ימשיכו להתחרות זו-בזו באמצעות ספרים חדשים במאבק על תשומת לבו של הקורא הפוטנציאלי, ועל תשומת-לבם של המבקרים, ובעיקר על המקום בשולחן המרכזי בחנות הספרים, שהוא גורם מכריע בחשיפת הספר לעיני המבקרים בחנות ולסיכויים שמישהו מהם ירים אותו לדפדוף. ריבוי הספרים הוא אחד הסימפטומים של הליקוי שאנו מבקשים לתקן, ולא הסיבה לו. הוא תוצאה בלתי-נמנעת, ולא בריאה לחיי הספרות, של אותו "שוק חופשי" פרוע שמתנגדי החקיקה כה מתלהבים ממנו. ובעיקר, גם אם נוציא כולנו פחות ספרים (אני בעד), זה לא ישנה דבר מבחינת העניין שלשמו נולדה הצעת החוק. שכן החוק האמור מבקש לתת מענה להטיה שיצר השילוב בין הוצאות ספרים לרשתות ספרים.

מי שהגה את השילוב הזה הוא איש עסקים מוכשר מאוד, אך לא ברור כיצד זכה הרעיון שלו להכשר מידי הממונה על ההגבלים העיסקיים, שהחוק דווקא נתן בידיו סמכות לאסור על יצירת תאגידים כאלה. כנראה חמקו מעיניו ההשלכות של החיבור הקטלני הזה על חיי הספרות, על הסופרים, על הוצאות הספרים שמטפחות שירה ועיון וספרות משמעותית, על חנויות הספרים העצמאיות. אלמלא אישר הממונה את השותפות של הוצאות ספרים בבעלוּת על רשת חנויות ספרים, כמו גם שותפויות צנועות יותר שמקיימת הרשת המתחרה – לא היינו נזקקים היום לחוק להגנה על מחיר הספר, שהוא למעשה חוק למתן הזדמנות שווה לכל הספרים בשנה הראשונה לצאתם לאור. ביסודו זהו חוק נגד אפליה. ואילו לא היתה נולדת האפליה, לא היה בו צורך.

גם הורדת המע"מ על ספרים לא רלוונטית לסיטואציה שמכרסמת, לדידנו, בבריאותם של חיי הספרות בישראל, וסיכוייה לעבור בכנסת ממילא קטנים. ורשת ספרים נוספת, אם תקום, לא תוכל להתמודד בשוק הספרים בלי לאמץ את כללי-המשחק הקיימים בו – הכללים שכנגדם אנו מוחים.

החוק שיזמו כמה מהוצאות הספרים – שיש דומים לו ברוב-רובן של ארצות אירופה, שהסחר החופשי הוא בהן עיקרון מבוסס-היטב – לא יתקן את כל הקלקלות, ואפילו לא את רובן. הוא לא ימנע את המשך ההטיה האנטי-ספרותית במבצעים גדולים שימשיכו להתקיים ברשתות, ורק יתמקדו בספרים בני שנה ויותר. הוא לא יבטל את ההנחיות הברורות שמקבלים המוכרים בחנויות הרשת להמליץ על ספרים שהרשת חפצה ביקרם (גם אם לא קראו אותם, או אם קראו ולא אהבו) – ולהמלצות המוכרים יש, מתברר, השפעה גדולה על ההחלטה לרכוש ספר. הוא גם לא ישיב לאנשי ספרות את כוחם להשפיע על הטעם הספרותי, שהתמסמס כמעט לחלוטין מול עשרות חנויות שמדברות בקול אחד, ולא ישקם את כושרם הלשוני והמנטלי של קוראים רבים, שסוֹרס מול ערוצים, אתרים, אס-אם-אסים ופיתויים צרכניים אינסופיים. אך הוא יתן לכל ספר חדש הזדמנות נאותה להיבחן מול החדשים האחרים, ללא הטיית מחיר-מבצע, ואולי הוא יחזיר אל אור הזרקורים כמה ספרים "ישנים" מצוינים, בני שנה או שנתיים, שנעלמו מן החנויות לפני שהספקנו לשים לב שיצאו.

ובניגוד לזעקות-השבר של הצרכנים, שהורגלו לרכוש ספרים בעיסקות-חבילה מפתות והתמלאו כך בספרים רבים שלא היו בוחרים בהם בתנאים אחרים, הוא דווקא יוריד במידה ניכרת את מחירם הקטלוגי המאמיר של הספרים, שכעת יהיה גם המחיר שבו הם נמכרים בפועל במשך שנה תמימה. והוא יבטיח לסופרים שכר-סופרים מלא על כל עותק שיימכר במהלך השנה הזאת, ולא שקל או שניים, כפי שהם מקבלים על עותק שנמכר בחבילת-הנחה מטורפת כלשהי. למה מחירי הספרים בארץ גבוהים? לא רק משום שאנו ארץ קטנה, שרק מעט מאוד ספרים נמכרים בה באלפי או בעשרות-אלפי עותקים; אלא גם משום שכיום ברור שאם הספר לא ייכנס מיד למבצע כלשהו – אין לו שום סיכוי מול אחיו מן ההוצאות האחרות, והמחיר הקטלוגי, שממנו נגזר במרבית המקרים מחיר-המבצע, מחושב בהתאם. מחיר המבצע אינו איזו מתנה נדיבה שהרשת מעניקה בטוּבה לקוראים: הוצאת הספרים משתתפת בהענקת המתנה הזאת, ולכן גם הסופר משתתף בה, שכן שכר-הסופרים שלו משולם מתוך מה שתקבל ההוצאה על כל עותק שיימכר. והוצאות הספרים משתפות פעולה, כי אין להן ברירה אחרת. כי חפצות-חיים הן. אבל גם זה, למגינת ליבן, לא עוזר להן יותר מדי, כי אם לא קשרו קשר עסקי מיוחד עם רשת החנויות, יידחקו ספריהן – גם במבצע – לשולחנות נידחים, ויורחקו מעיני המבקרים בחנות.

המצב בענף הספרים הביא אותנו לחפש דרך להיחלץ מן התלות המגבילה ברשתות הגדולות, ולשם כך הקמנו את מועדון הספריה החדשה. הבנו שהאינטרנט מאפשר כיום להוצאות הספרים לעקוף את התיווך של המפיצים והחנויות ולהציע את ספריהן לגולשים במישרין, במחיר נמוך, שאינו על-חשבון שכר-הסופרים. למעשה הוא מספק הזדמנות שווה לכל הוצאות הספרים למכור את ספריהן ללא התערבותם של בעלי הרשתות, ללא מוכרות שקיבלו הוראות, ללא חברות-הסלולר שבונות לעצמן תדמית נדבנית. ואילו היתה הרכישה הישירה באתרי ההוצאות נפוצה יותר – ייתכן שלא היה כלל צורך בחוק השנוי-במחלוקת. אולי זה הכיוון שאליו אנו צועדים. אבל לפי שעה, עיקרה המכריע של מכירת הספרים נעשה בחנויות הספרים (כולל החנויות האינטרנטיות), ולא באתרי הוצאות הספרים. והחוק מבקש להסדיר ולו במעט את מה שמתרחש בהן, כדי למנוע מהן להשתמש בפעולת-התיווך שלהן באופן שפוגע בספרות. החוק איננו מבקש להעשיר את הוצאות הספרים ולפגוע בצרכן, אלא לתקן עיוות שמפורר בהתמדה את כוחם של שיקולים ספרותיים להשפיע על תרבות הקריאה בישראל.

פורסם ב-18.2.08

ב-13.2.08 התכנסה ועדת החינוך של הכנסת לדיון על הצעת חוק שיזמה קבוצה של הוצאות-לאור. ההצעה מבקשת לחייב את חנויות הספרים למכור ספרים במשך שנה אחת במחירם הקטלוגי, ללא הנחה, כמקובל ברוב ארצות אירופה. בחרנו להביא כאן את מכתבו של מנחם פרי לוועדה, על הצורך להגן על תרבות הקריאה בישראל, ודברים שכתבה תמר פלג, מנהלת מועדון הספריה החדשה, כמענה לחבריה בפורומים הספרותיים שהתרעמו על החוק.

מדור "מחוץ לספרות" עוסק בהערות ותגובות על המתרחש בעולם שסובב את חיי הספרות, ועניינו אקטואליה ופולמוס בנושאים שנושקים במידה זו או אחרת לפעילות הספרותית ולאנשיה. המדור אינו קבוע ויפרסם רשימות חדשות בהתאם לצורך להגיב או להעיר על אירועים שיש בהם עניין מיוחד לקהל אוהבי הקריאה. הקוראים מוזמנים להגיב.

חיפוש טורים

כל הטורים האישיים >>>

טורים של מנחם פרי >>>

למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.

שרי: לתמר ולמנחם, קראתי את מכתביכם וחותמת על כל מלה שם. הספרות ירדה לזנות. מבחינת המחיר זה טוב לנו הקוראים, אבל בגדול – לחברים שלי הסופרים לא יהיה לחם, ואז גם לא תהיה לנו תורה וספרות והיסטוריה.

תגובת תמר: תודה, וקריאת-הרגעה לקוראים: לפי ההצעה נוכל להמשיך לרכוש ספרים חדשים בהנחות גדולות, בלי לנצל את כותביהם ובלי להיות נתונים למניפולציות, באמצעות רכישה ישירה מהוצאות הספרים. החוק המדובר מתייחס למכירה מתוּוכת, ומבקש לטפל בניצול ובאפליה שמאפיינים אותה. הרשתות, שאמורות לתווך בין ההוצאות לקוראים באופן שקוף והוגן, הפכו את ההנחות (יחד עם ההנחיות-מגבוה על מה להמליץ ואיזה ספרים להבליט) למכשיר שמתערב באופן בוטה בחיי הספרות, על גבם של הסופרים. זה לא חוק נגד הנחות אלא חוק נגד ניצול ואפליה. אילו נהגו הרשתות באופן אחר, לא היה בו צורך.

נורית: לפרופ' פרי שלום. אני לא באה מהצד הספרותי. ספרות זה לא המקצוע שלי. להיפך. אני באה ממתמטיקה, מחשבים, כלכלה ומשפט. אך הספרים בשבילי, מאז שאני זוכרת את עצמי, הם אוויר לנשימה. אני לא באה עכשיו לדון על החוק המוצע. יש דברים לכאן ולכאן. מצד אחד, נכון שיש כאן זילות של הספרים, אך מצד שני, בתור צרכנית כבדה מאד, להוציא 92-98 ₪ לספר (כ-10 ספרים לחודש) זה הרבה. מה גם שהחוק צריך עוד להתגבר על פסקת ההגבלה בחוק היסוד חופש העיסוק.
הסיבה שאני כותבת היא ההרגשה הרעה שנתת לי בתור "קוראת" במכתב שלך. אינני יודעת אם התכוונת לכך, אך באיזה שהוא מקום חשבתי שאתה מזלזל בי ובאינטליגנציה שלי. משפטים שפגעו בי היו אלה שבהם מתוארים רוכשי-המבצעים כמי שקוראים רק את הספרות הדלה שמוכרים להם במבצע, וכבר אינם מסוגלים לקרוא ספרות ממשית או לזהות ספר טוב. המשפטים האלה נותנים לי הרגשה של התנשאות מצידך, ואינפנטיליות מצידי. כלומר, אחת שלא יודעת מה טוב לה, אחת שלא מסוגלת לזהות משהו טוב, אחת שאפשר לעבוד עליה, אחת שאין לה טעם ולא ריח משלה, אחת שאפשר להוליך אותה באף, אחת מהעדר, אחת שמאכילים אותה בכפית. מר פרי, אינני זקוקה להכוונה. אני יודעת בדיוק מה אני אוהבת לקרוא, וממה אני נהנית.
באופן כללי, אחד שאוהב ספרות "גבוהה" יקנה ויקרא אותה בנוסף למבצעים. אחד שאף פעם לא קרא כזאת, גם אם יתנו לו ספר כזה בחינם, לא יעזור.
אני יודעת שאתה מרצה ומחנך ומלמד. וזה מעולה. אבל אני ושאר הקוראים, לא הסטודנטים שלך. ואני מרגישה מאד רע כאשר מנסים לחנך אותי. אני גם יודעת שכל עולמך זה ספרות. אצל אחרים זה אחרת. בעת בחינות או בעת עייפות, אני אוהבת לקרוא את הספרים הקלים. את אלו שמוכרים 5 ב-100 ש"ח או "אבא במאה". אבל מי שאוהב באמת ספרים, תמיד יחזור לספרות הטובה, זה ימשוך אותו תמיד. (נו, כמה מותחנים אפשר לקרוא?) ואני בעד, שכל אחד יקרא את הספרים שהוא אוהב בין אם זה יעקב שבתאי ובין אם זה רם אורן, ובין אם זה שניהם ביחד. אני חושבת שדווקא הספרים "הפשוטים" שקוראים בין לבין, נותנים את הכיף לספרים הטובים.

תגובת פרי: נורית שלום, ותודה על התגובה שלך. את צודקת, יש משהו "מחנך" במכתב שלי, ואני מבין את אי-הנחת שחשת כשקראת אותו. חשוב לי לומר שני דברים: ראשית, הזעם שלי אינו מופנה כלל כלפי הקוראים, אלא כלפי המערכת הספרותית. ושנית, התיאור שאת מצטטת, של קוראים שחיי הקריאה שלהם נעשו מצומצמים מאוד, מתייחס לקורא הרוֹוח, השונה מאוד ממך. להמשך התשובה >

רווה שגיא: לעיתים, מעיון בחוזי התקשרות בין הוצאה לסופר נוצר הרושם שמקום הסופר בתחתית שרשרת המזון ועליו להתקיים מפירורים ושאריות שנותרו אחרי שהעוגה חולקה בין עובדי ההוצאה, הדפוס, חברת ההפצה וחנויות הספרים. ההוצאות טוענות שנכפה עליהן להעניק הנחה גדולה לחברת ההפצה, שמצדה טוענת שרשתות החנויות כופות עליה את אותם תנאים. נדמה שכל המערכת מעדיפה לשכוח את העובדה שבלי סופרים לא יהיו ספרים ולא הוצאות ספרים, חברות הפצה וחנויות ספרים.

אם בעבר היתה לסופר אפשרות לבחור בית הוצאה משיקולים של איכות, מוניטין, עורך מוערך או סדרה נחשקת, כיום עליו לבחור הוצאה-לאור על-פי יכולתה למכור. ההוצאות עצמן מעדיפות בבירור סופרים עם יכולת מכירה מוכחת על-פני סופרים שכותבים טקסטים מעוררי-מחשבה, מטלטלים, מטרידים וחשובים. אבוי לו לסופר שיושב ספון בחדרו מול הדף הריק ועליו להחליט אם לכתוב משהו חשוב או משהו שימצא-חן ויימכר. ספרות, כמו כל אמנות אחרת, אינה יכולה לבוא ממקום של העדפה או בחירה, היא אמורה לבוא מאותם מקומות בתודעה שהופכים אמנות להיות מה שהיא.

אמר לי פעם עורך ידוע שלא כדאי לי לערב בין הכתיבה לכסף. זה היה אחרי ששלוש הוצאות גדולות ומבוססות הביעו עניין לפרסם כתב-יד ששלחתי אליהן, וביקשתי לנצל זאת לטובת מקדמה שמנה יותר. כמעט מיותר לציין שזכיתי ליחס של שודד, שכן איך סופר מעז בכלל לבקש תמורה לעבודתו, מה גם שלא כתב רב-מכר.

מצד אחד יש רצון עז להשאיר את הפן הכלכלי מחוץ לחדר העבודה של הכותב, ומצד שני זה לא תמיד קל, במיוחד כשאתה נתון במצוקה כלכלית וכשהטלפונים מהבנק קוטעים לך את חוט המחשבה.

ואולי צורת החשיבה שלי מיושנת ונגזר עליה לעבור מן העולם הזה, שבו התרבות מפנה את מקומה לתרבות-מכירה, והספרים הנמכרים ביותר הם אלה הנכתבים בידי אנשי שיווק ופרסום, כאלה שכותבים ספרים, לא ספרות.
רווה שגיא הוא מחבר הרומאן 'כל הדרכים' (הספריה החדשה, 2006).

תגובת תמר: רווה, השמעת קול שהיה חסר כאן, תודה.

אתר הספריה החדשה: עורכת-הדין יפעת סולל מסבירה מדוע חייבת להיות רגולציה בתחום הספרים בישראל. (nrg, מאי 2008)

אתר הספריה החדשה: ירון סדן, מנכ"ל הוצאת עם עובד, כותב על הנזק של מבצעי ההנחות. (ynet, יוני 2008)

תמר פלג חוזרת בה מתמיכתה בחוק המחיר האחיד: מנחם ואני הגענו למסקנה שהחוק "ללא הנחות בשנה הראשונה" לא יתקן דבר במצבו המעוות של שוק הספרים, ולמעשה הוא סוג של השלמה עם הסיטואציה שמחוללת את העיוות הזה. רעיון החוק נולד כניסיון להתמודד עם העובדה שלא-תיאמן, שרשת חנויות ארצית נמצאת בבעלותן של הוצאות ספרים. בעלות זו מונעת תחרות חופשית, כשם היא מונעת היצע-קריאה הולם. החוק שהצענו הוא תחבושת למחלה ממארת, מראית-עין של טיפול במצב שזקוק לטיפול שונה לחלוטין, מעמיק הרבה יותר. החוק עלול אפילו להחמיר את בעיותיו של שוק הספרים, כי ההוצאות שבבעלותן רשת חנויות ארצית יוכלו לקבוע מראש מחיר קטלוגי נמוך משמעותית מן המחיר שיוכלו לקבוע ההוצאות האחרות, אשר משלמות לרשת זו דמי-תיווך עצומים למכירת ספריהן באמצעותה. וכמובן, ההטיה של הרשת באמצעות אופן הצגת הספרים ובאמצעות הפארסה הקרויה "המלצת המוכרות" – תימשך, שכן החוק מתייחס רק למחיר. לא, חוק המחיר האחיד לא יתקן דבר. מסקנתנו היא שיש לנסח חוק שונה, שיספק פיתרון לבעיות הקשות של שוק הספרים בישראל.

רונה עמיבר-צורף, מבשרת ציון: למנחם, היום, לצערי, הקורא הבינוני סבוך בפלונטר שהוא איננו מודע לו כלל. הוא קונה ארבעה ספרים במאה שקלים, מניח אותם בגאון ליד המיטה, קורא אותם באיטיות לפני השינה, ונרדם לשנת ישרים כאילו לקח גלולת שינה. הוא יודע שכל הארבעה הם ברשימת רבי המכר. מחר, בעבודה, הוא יפליג בשבחי הספר שהוצג בדרמתיות באחת מן הפרסומות ברדיו. הקורא הבינוני, או הקורא הרע, כפי שעמוס עוז קורא לו, יחפש במקביל לקריאה את מיקום הספר בטבלה, כמו גם את הקשר האישי של הסופר למה שנכתב בספרו. הוא לא יודע שהוא בורג קטן במערכת מפלצתית שמזינה את עצמה – הרי עשרת הספרים שבמבצע, שמתוכם תוכל לבחור לך ארבעה במאה, הם אותם הספרים שהוא ושכמותו קוראים על-פי טבלת רבי המכר. כלומר, רשימת רבי המכר נבחרת מתוך רשימת המבצעים. וכשנגמרים המבצעים, ראו זה פלא –בתוך זמן קצר הספר כבר במקום העשירי בטבלה, ומחוץ לה. הוא יורד למדף הספרים הצדדי ומשם למחסן. פלא שאף אחד לא שמע על ספרו החדש של יפתח אשכנזי, 'בירקנאו אהובתי', למשל? פלא שספר כזה, שקצרה היריעה מלשבח אותו כאן, לא התקבל לפרס ספיר? פלא שכולנו נרדמנו או נזלנו משיעמום מול הטלוויזיה בזמן הטקס? ספרו של אשכנזי הרי לא היה כלול בארבעה ספרים במאה, הוא לא נכנס לסינדרום שמאכיל את עצמו בתאווה במעין מעגל אינסופי של מבצע - רב מכר - מבצע - רב מכר, וחוזר חלילה.

תגובת תמר: רונה, תיארת במדויק את הדינמיקה של המבצעים ורבי-המכר, אבל אני רוצה להביע הסתייגות מן ההבחנה שלך בין קוראים "טובים" ל"רעים". ישנם כמובן קוראים מעמיקים יותר מאחרים, אבל הסיטואציה הבעייתית בשוק הספרים הישראלי נובעת בעיקרה מן ההתנהלות של הרשתות הגדולות, אשר הקוראים הם קורבנותיה התמימים (כפי שעולה גם מדברייך). את טקס פרס ספיר לא ראיתי (טקס מביך מיסודו, ללא קשר לספרים המועמדים), אבל למיטב ידיעתי, לפחות שלושה מן הספרים המועמדים לא היו כלולים במבצעי ארבעה-במאה ודומיהם, ובוודאי אינם מתאימים למי שמחפש אחר בידור קליל או גלולת שינה.

אתר הספריה החדשה: המול"ות מתעוררת. שירי לב-ארי מדווחת על מפגש המו"לים עם שר התרבות הצרפתי לדיון על חקיקה בתחום מחירי הספרים. (הארץ, יוני 2008).