ניר כהן, ירושלים: דויד היקר, דמעות חונקות את גרוני דרך קבע כאשר נקרית בדרכי ההזדמנות המופלאה לקרוא מכתביך. בעשר השנים האחרונות, מאז חטיבת-הביניים, קראתי את כל כתביך, הספרותיים והפוליטיים (אם ניתן לעשות הפרדה כזאת בכלל), חלקם אף יותר מפעם אחת, וממש כפי שאתה כותב בטור – אני יודע ש"סיימתי" לקרוא, לפחות זמנית, כאשר אני מפסיק למען חוויות ואירועים לגיבורי הספרים שלך. לאחר קריאת הטור באתר הספריה החדשה אני חש לראשונה מן חשש, אולי פחד, השתהות, תהיה, כיצד תהיה חוויית הקריאה של הרומאן החדש שלך. מאז קראתי את הפרסום הספרותי האחרון שלך, 'בגוף אני מבינה', גם משפחתי המורחבת חוותה שכול, וכל מלה כתובה הפכה להיות סוג של נבואה שחורה בדיעבד, למרות התקווה שהיא תהיה למעשה כתב הגנה עמיד בפני כל. הזמנתי את הספר, אני לא יודע מתי אתחיל ומתי אסיים את קריאתו. אני סמוך ובטוח שעכשיו, רגע לפני שהוא מגיע, זה הזמן המתאים להודות לך על השינוי שהכתיבה שלך יצרה בי.

רמה: איזו התרגשות! יש לך מושג עד כמה מרגש זה לקרוא אותך?... אתה מתאר את הכתיבה כתהליך להסרת קטרקט – חייכת אותי, כי רק משקפופר אמיתי מכיר את הפחד, החרדה והכרת-התודה מהסרת אותה שכבה המערפלת את הראיה. בספרים שלך יש לי תמיד תחושה שאתה משאיר לנו שכבה – שנקלף בעצמנו.

בכל ספר אתה מושיט לנו את סכין המנתחים. לפעמים זה כואב, צורב וחותך לקרוא אותך, אבל בתמורה אנחנו  מקבלים ראייה חדה יותר, או זווית ראייה שונה ולפעמים שכבה נוספת עד שיהיו לנו את הכוחות להסירה בעצמנו.

'אשה בורחת מבשורה' – אתה נוגע בפחדים הכי גדולים והכי עמוקים של אמא, שלי בעוד כמה שנים.

אתה סיימת לכתוב את הספר, ואנו הקוראים מתחילים עכשיו את מסע הקריאה. שיהיה לך במזל, רק בשורות טובות.

עדי, תל-אביב: דויד גרוסמן היקר, כל כך יפה תיארת את חוויית הכתיבה שלך, שכבר בשלב הזה התחלתי להזדהות וקראתי שורות לאחור כדי להפנים טוב יותר. מאוד התרגשתי בהמשך מהקשר שנוצר לך בין האמנות שלך למציאות שלך. כמה חבל שבמציאות אין לנו שליטה... המלים שלך נוגעות בכל-כך הרבה אנשים, הקול הייחודי שלך, ולא רק בספרות, משפיע – אני עדיין זוכרת את הטלטלה שהעברת אותי ב'ספר הדקדוק הפנימי' ואת עוצמת הרגשות שתיארת ב'שתהיי לי הסכין', אבל אני גם זוכרת את הנאום שלך בכיכר רבין. תודה על הכנות והעוצמה והלשון הנקייה, אנחנו זקוקים לסופרים-נביאים שכמוך.

נטע: דויד היקר, לקרוא אותך זה לעצור את הנשימה, לצלול אל הכחול הגדול, ולצאת. עד כה כל ספריך שקטפתי מן המדף, גם אם היו קשים לעיכול, לא נתנו לי מנוח. איך שהוא, כל השנים חשתי חיבור חזק ל'יש ילדים זיגזג', שאגב, כאמנית, מככב בלא מעט מעבודותיי. לפני כשנה אובחן בני הבכור בהתפתחות על הספקטרום האוטיסטי, וכנראה שיותר זיגזג מזה אין (אגב, בחלק גדול מהאקולליה שלו מככב "איתמר"). לי היתה תחושת צמרמורת שכתבת את הספר עוד טרם גיוסו של אורי. אותה צמרמורת כמו שחוויתי על עצמי. מין 'נבואה שהגשימה'. אתה איש ואישיות שנפלה זכות לעם ישראל להכיר אותך. מאחלת לך שתמשיך להצליף בנו את המציאות בדרך המיוחדת שלך.

א.כ. מודיעין: דויד גרוסמן היקר, מאז נפל בנך לא יכולתי לקרוא ולו שורה שלך. אפילו בנאומך הכואב לא העזתי להביט. כאבך כאב לי מדי. ככה זה כשנקשרים כל-כך לסופר, לאדם. גם בחנויות על מדפי הספרים דילגתי בכוונה על המדף שבו מופיע שמך, ואפילו בבית הסטתי את המבט מספריך כל אימת שנתקלתי בהם בחיפושיי אחר כתב אחר. וכעת אני מעזה מחדש לנסות ולגעת. המלים שכתבת "עכשיו, כשהספר נגמר" צרבו בי. ניחשתי אותן, מנבאת מה תגיד ואיך תשבץ את האובדן בתוכן. עוד כמה ימים יגיע אלי ספרך החדש במשלוח, ואני לקראתו מצפה, חרדה, שמחה, עצובה, אבל בעיקר יודעת שיהיה אחר מכל ספר שקראתי לפניו.

אמיר קלוגמן, תל-אביב: בימים האחרונים אני חושב רבות על הקשר בין קריאה לכתיבה. מסקרן לגלות כמה הקשר הזה מיוחד, רב-שכבתי, עשיר. היכן הכתיבה מסתיימת ומתחילה הקריאה? האם יש כזו נקודה בכלל? האם הקריאה היא סוג של כתיבה מחדש ולהיפך?

בדבריך על הספר החדש, נגעת בנקודות כל-כך אמיתיות ומרגשות. שהרי הקריאה בספריך, כבר מהספר הראשון שאליו נחשפתי ('ספר הדקדוק הפנימי', אי-שם בתיכון), אף-פעם לא היתה פשוט "קריאה". המלה הקטנה אינה מצליחה לתאר את החוויה. זו היתה קריאה בעולמות שונים, מקבילים: עולמך שלך (הכותב), עולמי האישי (מחשבותיי, רגשותיי), עולמות שלמים אחרים (של הגיבורים, של חיים אחרים) – יריעה שלמה, מענגת, מפתיעה. לפעמים, ברגעים הקשים, שעליהם אתה כותב, היתה זו גם "קריעה"... אבל מעל לכול, בכל ספריך, וכן בדבריך שמחוץ לספרים, היה זה הגילוי שאין יותר אנושי מהמלה. אני מחכה לשורות המרגשות של הספר החדש, מחכה לחוויית "הקריאה/כתיבה", מחכה למפגש המחודש איתך. תודה גדולה-גדולה.

מיכל: בהתרגשות רבה אני הולכת להזמין את ספרך. התרגשות מספר ארצישראלי אמיתי. כאם לארבעה בנים ששניים מהם שרתו סביב בנך אורי, אני מתפללת שהפעם הספר שלך לא ירבה שנאת ישראל, שלילת ה'אחר', הטלת מום, אלא ינסה להציג זוויות ראייה שונות ומגוונות של המציאות הישראלית. זה טיבה של הארץ הזו מאז ראשית קיומה – אפשרויות אין סופיות להתקיים בתוכה ולקרוא את המציאות המתחוללת בין מרכיביה השונים. אלו שהטילו רק דופי בברי-הפלוגתא שלהם הובילו לשפיכות דמים. אתה, שאתה יודע יותר ממרבית ההדיוטות בחברה שרב המשותף על השונה בין ברי הפלוגתא, אתה יכול לשמש גשר לדיאלוג וחלילה מגשר לקיטוב. אז אני מזמינה את הספר, ובשבת אקרא בו ואקווה שירומם את השבת ולא ישבית את מנוחתה.

דפני: שלום דוד, עכשיו, כשהספר נגמר, אני הנמענת. כשאתה יוצא מהחדר שלך ממצמץ מול האור, אני נסגרת בחדר שלי ומקישה בזהירות על דלת העולם שבראת. וכשהמלים צלולות כמו מים, והסיפור נקרא כמו נשימת ים, נכנס ויוצא, שוב ושוב – אני משתנה. והשקדיות בסיבוב מוצא משתקפות ברודנדרונים בגינה, והמקום שבו הארץ נגמרת הוא גבול לבנון אבל גם הבית בפרברי בוסטון, וכאב נוגע בכאב, ואובדן מתערבב באובדן.

עכשיו, כשהספר נגמר, הוא יוצא למסע ביקורי קרובים. וכשהמלים מדויקות כמו קרן שמש בבוקר מרץ קפוא, והסיפור מהדהד בין קירות נחל כידוד והגרנד קניון – הוא הופך לבן בית; אחד משלנו.

כך גם אורי שלך נכנס אלינו הביתה עם שפת הסימנים, ועכשיו הוא מחכה בסבלנות לאלעד בן השנתיים. אני אומרת את שמו. אורי.  

זהר: דויד, יקרת לי מאוד. ב'הזמן הצהוב' סיפרת על השנאה וכעת על השכול – האם יש נביא בישראל? מאז 'עיין ערך' אני ניגשת לספר חדש שלך בריגוש השמור למגלה אוצרות. כל-כך פחדתי שלא תוכל לכתוב עוד אחרי אורי, אבל האבל חידד. מפליא. גם לי יש אורי קטן, בן ארבע, ילד יפה ונבון עם סנטר מחודד ועיניים גדולות, ואני כל-כך פוחדת. אני פוחדת עד שנגמר לי הקול. אפילו לצעוק אני לא יכולה. תודה על כל מלה.

לי עברון-ועקנין, ירושלים: דויד היקר עד מאוד, אתה המֶנטוֹר שלי בכתיבה בכל המובנים, וכשאני קוראת אותך מדבר על הכתיבה, מתעורר בי געגוע כמעט פיזי לחוויה הזאת של להיות בתוך הכתיבה ובקשר כה עמוק עם הנמענים הפנימיים. מחכה לקרוא את הספר בקרוב, אני בטוחה שהוא נפלא.

סיגל: דויד יקר, אינני נמנית על קוראי הספרים, אולם נמנית על קוראי "מעטים", וביניהם ספריך. אף שאני מתקשה קצת בקריאה הצלחתי לקרוא שניים מספריך בשקיקה מרבית. לא יכולה שלא לקרוא את הכאב שדרכו אתה מספר שהספר נגמר. מיתרים רבים נרעדים כאן אתך, ותודה על ההזדמנות להעניק חיבוק של קוראים לסופר ולאיש. אשה מחכה לבשורה... כאלה אנו הנשים, נדמה כי מעבר לספר הגדרת משהו מאוד מדויק בנשים. תודה וחיבוק וחיזוק.

רונן אלטמן קידר: לדויד, ריגשתי אותי מאוד בטור הזה, כמעט כמו בספרייך הנהדרים, שכל אחד מהם לקח אותי למסע, לפעמים לבד ולפעמים עם אחרים. משהו בהדהוד ההדדי הזה של היצירה והמציאות מוכר לי כל-כך, אינטימי כל-כך, שאני לא באמת יודע איך לכתוב אותו ב-150 מלים. "אם הספר לא הצליח לשנות את הכותב, מה טעם בו?", אתה כותב, ואני חושב שזה אולי השיעור הראשון בכתיבה. תודה.

אריאל להמן: יש לי תינוקת חדשה, כמעט בת שבועיים, אני לא ישנה, לא כותבת ולצערי גם לא קוראת, אבל את 'אשה בורחת מבשורה' אקרא בהקדם, ומאמינה שאמצא בו – כמו ברבים מספריך לאורך השנים – צלילות ופיכחון, שבאורח כמעט פלאי אינם מובילים למרירות-נפש אלא לאנושיות ולחיוב החיים. המסע הרגלי שתיארת חידד לי את ההבחנה בין "הארץ" על נופיה ואנשיה לבין "המדינה". קשה מאוד לאהוב כל-כך את האחת ולהיפגע כל-כך על-ידי האחרת, אבל הניגוד הזה מאפיין את חיינו במקום היקר והאיום הזה... תודה על השמעת הקול, תודה על הספרים וההשראה שאתה נותן לי מרחוק לאורך השנים. 

דסי: דוד היקר, תודה רבה על הספר הנפלא שכתבת. קראתי אותו בנשימה עצורה, ולכן אשוב אליו, לקריאה מתונה. אוצרות רבים יש בו בין המלים, המשפטים והפרקים. אני מאוהבת באורה, באילן ובאברם, וכמובן באדם ובעופר. תודה על שהשארת את הדילמות ולא ניסית לתת פתרונות למצב הבלתי-אפשרי שבו אנו חיים. השאלה היא, איך אוכל לקרוא איזשהו ספר אחרי הספר הענק הזה? ושוב תודה, מחכה לכל הספרים הבאים שתכתוב.

סיגל: דוד היקר, קראתי את הספר בנשימה עצורה, אגרוף קפוץ בביטני. תחושה מדהימה, חד-פעמית ומדויקת שאתה כותב אותי, ושאני נמצאת בכל הדמויות. היכולת המופלאה שלך לתאר ולתפוס רגעים מתוקים-מרירים-חמוצים-מפעימים, כמו התינוק המוצץ את בהונות רגליו, משחקי הילדים, עבודת המשפחה ועוד ועוד, גרמו לי לחוויה רבת עוצמה, תחושה שדרכך אני מדברת ומבינה את עצמי טוב יותר. תודה לך על כל רגע ורגע.

דליה פניג, ראשון לציון: לדויד היקר, זיכית אותי בחוויה יוצאת דופן וחד-פעמית. אני נפעמת מהרמה הספרותית הגבוהה על כל רבדיה: היכולות ללוש את השפה ולנסוך בה חיים חדשים, המארג המושלם שמחבר את פיסות העלילה, מגלה טפח ומכסה טפחיים ומותיר אותי צמאה לגילוי הבא. ויותר מכל, הנגיעה המדויקת של מנתח בלייזר באותן נקודות עמוקות, מורסות, יצרה בי כאב מתוק ממכר. תחושה של אינטימיות בין הקורא לכותב-סופר, כאילו אנו ישות אחת בעלת מחשבות ותחושות זהות. ויש גם הפחד מגורל משותף... והרצון להתנתק ולברוח מהקשר שנוצר. תודה רבה.

איריס: לדויד. מוזר לי לכתוב כך את שמך כאילו אנחנו מכירים. אבל אכן כך, אנחנו מכירים, מהספר. הספר שלך נפלא. הוא שוזר ורוקם ואורג את האהבה לארץ יחד עם הבלתי אפשריות שלה. רוקם ופורם. הוא מתאר את הרגעים הקטנים ביותר בין אנשים, הרגעים שבדרך כלל אין להם מלים, ואיננו מתעכבים עליהם במחשבותינו. רגעי המבוכה, הבלבול, הכעס, האהבה. הרגעים המשפחתיים, הזוגיים, הרגעים שבין בן לאמו. שבין אדם לעצמו. כואב לי שהספר נוגע בכאבך האישי, במות בנך, שאני מרגישה כאילו הכרתי.

איריס ר.: דויד היקר, זה עתה סיימתי לקרוא את 'אשה בורחת מבשורה' בביתי בארה"ב. פחדתי לקוראו מפני שאנו חוזרים ארצה, אחרי 8 שנים בניכר. בננו בן 15 ואני מפחדת עליו. פחדתי לקרוא, ובכל זאת קראתי; אני פוחדת לחזור ובכל זאת אנו חוזרים. "מלאות החיים" – לא? ספרך מלא לא רק בכאב ואימה אלא גם רווי באהבה, אהבת גבר ואשה, הורים וילדים, אהבת הארץ והאדמה והטבע, אהבת החיים. כאן בגולה אני מושעית מעצמי; ואני חושבת, בשביל לחיות צריך לאהוב בלי מחיצות, גם אם מסתכנים בכאב נורא. זה מה שאני לוקחת מהספר בשביל הבחירות האישיות שלי.
היינו בארץ כאשר נפל בנך. פגשתי אותך רק פעם, לפני שנים, אבל אני מרגישה כה קרובה, הרי קראתי את כל ספריך, והכאב חריף מנשוא. כבר שנתיים אני רוצה לכתוב לך ולומר משהו מנחם, משתתף. אבל מה אפשר לומר. אז כעת אומר רק תודה על הספר, שמאפשר להיאחז במשהו יפה וטוב, על האמונה באהבה, ביפי הארץ ובכוח המלים. תודה.

שושי, נופית: עכשיו, כשגמרתי לקרוא את הספר 'אשה בורחת מבשורה', אני כולי נפעמת. נפעמת מן היכולת האדירה שלך לקחת את זיכרונות ילדותנו וחוויות בגרותנו, ולטוות מהם מרקם עדין וסוחף של תחרה ספרותית. כאם לשני בנים בסיירת נחל, שבנה הצעיר סיים בימים אלו 4 שנות שירות קשות, אני יודעת בדיוק מה חשה אורה. גם אני דמיינתי בשורות נוראות. גם אני שמעתי בקושי רב עלילות חיילים שהתחנכו במצ'ואיזם הגברי של הצבא, ותהיתי כיצד השתנו בצבא ולא דמו כלל לילדים ההומאניים שהוצאנו מהבית. אבל בסופו של דבר שמחתי לראות שיש להם יכולת לשמור על איזון הומאני כלפי הפלשתינאים, גם אם זה חורט בנשמותיהם שריטות לא קלות.
היכולת שלך לקחת את זיכרונותי מ-8200 בבבל שבסיני, את תסכיתי הרדיו של פול טמפל, את החוף השקט והרפסודות שלו (איך? הרי לא גדלת בחיפה), את פנקס קוהינור, כל הפרטים הקטנים הללו, שנמצאים בתודעת זיכרוני כמו תאים רדומים, התעוררו לפתע מתרדמתם תודות ליכולתך המופלאה לנקוב בשמם ולארוג אותם בתוך ספרך המופלא. תודה.

טל: דוד גרוסמן היקר! באופן יוצא דופן, הצלחת ליצור את העומק המופתי הקיים בכל כך מעט ספרים. יצירת המופת 'אשה בורחת מבשורה' צריכה להימנות יחד עם 'אלה תולדות' של אלזה מורנטה, בנשימה אחת ובקו אחד. שתי יצירות יוצאות דופן שניתן להכתיר אותן כרומאנים הטובים ביותר של ימינו. אין ספק – מגיע לך פרס נובל לספרות על הספר שכתבת! תודה על רגעי החסד והאושר.

שרה ודוד בוקיש: יוסף בוקיש ז"ל המוזכר בספר 'אשה בורחת מבשורה' הוא הבן שלנו. יוסף גדל בשנות התבגרותו בבית-ספר-שדה הר מרון ולמד בבי"ס אנה פרנק בקיבוץ סאסא. את כל זמנו החופשי הקדיש לשמורת הר מרון, בניקיון השבילים ומגרש החניה, והיה מתריע לפקח על כל חשד לפגיעה בשמורה. הוא היה איש טבע בכל איבריו, אהב לטייל בכל הארץ, לא רק בשמורה, בנה ערכה לנוחיות צוותי סימון שבילים, וכמובן התנדב ברשות הטבע והגנים.
הציטוט מתוך לאה גולדברג המופיע על לוח הזיכרון שבמצפור נריה שהוקם לזכרו – "יש בעולם הרבה דברים יפים. עצים ופרחים, אנשים ונופים. ומי שיש לו עיניים פקוחות רואה יום-יום מאה דברים נפלאים לפחות" – נמצא בין חפציו האישיים. זו היתה גישתו לחיים. התרגשנו מאד כאשר הובא לידיעתנו שבננו האהוב מוזכר בספר.

מעיין: דויד: קראתי את הספר פעם ראשונה, ושנייה ושלישית... דלות מילותי כדי לתאר את הרגשות שהספר מעורר בי. הוא משול בעיני לים, שפנינים פזורות על קרקעיתו. בכל צלילה תמצא פנינים נוספות. תלוי בקשב, במצב הרוח, בחיבור שיש לי עם עצמי. הספר הוא מלאכת מחשבת גאונית ועוסק במספר תמות מרכזיות בחיי אדם בכלל ובחיים בארץ בפרט. אבל עבורי יותר מהכל – זהו סיפור אהבה של אשה לשני גברים חברים שאוהבים אותה. והוא כתוב באופן מדויק עד כאב, והוא פרט על נימי נפשי, במקומות הכי עמוקים והכי מוצנעים שלי, והחייה והציף והסעיר... ונתן תחושה של נורמליות מפויסת, ועושר.