לא, לא אכתוב על שירה, אבל אתחיל בציטוט שקשור בה. בימים אלה אנחנו, ב"אחוזת בית", שוקדים על ספר חדש ששמו 'מקום הטעם', שכתבו רויאל נץ ומאיה ערד. הספר מבקש למפות את התהליכים שעברה ועוברת השירה העברית, והנחת היסוד שלו היא כי השירה היא-היא המקום שבו נקבע הטעם של המרחב הספרותי בכללותו, בצורתו המובהקת ביותר. וכך כותבים נץ וערד במבוא לספרם, ביחס לוויכוחים הערים שמתעוררים תמיד סביב ענייני שירה: "לא מקרי שהתחושות הללו – המִגננות הללו – נערכות דווקא סביב השירה. זו אולי משנית במערכת הספרותית מן הבחינה המסחרית הפשוטה – מעטים הם הקוראים והקונים שירה – ועם זאת, דווקא השירה היא המרכזית מן הבחינה הספרותית. דווקא בגלל היעדר הערך המסחרי של השירה, היא תמיד המקום שבו מוכרעות שאלות הספרות הטהורות, שבו נקבע הטעם והסגנון. השירה היא מקום הטעם". 
   
הסוגיה הרחבה שמעלה הקטע המצוטט העסיקה במשך דורות על דורות את חוקרי האסתטיקה, שעסקו בשאלת הקריטריונים לשיפוט היצירה האמנותית: האם טעם יכול להיות קריטריון לשיפוט איכותה של יצירה, איך מגדירים טעם, והאם בכלל אפשר להגדיר אותו, איך מזהים אותו והאם אפשר לתת בו סימנים מדויקים; ואם אכן ביכולתנו להגדירו ולזהותו – האם נוכל להרכיב, על סמך היכולת הזאת, יצירה שמובטח לה להיתפס כמלאת טעם. כלומר, יצירה איכותית.
   
שאלה לא פשוטה, אבל חשובה מאין כמוה. ודווקא עכשיו. דווקא בעידן שבו מושגים כמו "איכותי", "חשוב", "יפה" ו"טוב" נתפסים בהקשר התרבותי כמונחים מיושנים, לא רלוונטיים, אפילו מקוממים, בוודאי רגרסיביים – דווקא עכשיו, בעידן של הפניית עורף, ילדותית בעיקשותה, לנחיצותן של הייררכיות תרבותיות, כדאי לנו להתעכב ולברר מהו טעם, מה מקומו ומה חשיבותו.
   
את הטעם עצמו אפשר להגדיר, לצורך העניין, בפשטות אינטואיטיבית כמונח שמכיל את טיבו בעצם הגדרתו. אנחנו מכנים אדם שבוחר לדירתו רהיטים יפים "בעל טעם", ולא נזקקים להוסיף "בעל טעם טוב". כולנו מבינים שה"טעם" מכיל את ה"טוב", כשם שכולנו מבינים ש"אדם בעל קומה" הוא גבה קומה. כלומר, טעם הוא אותו דבר חמקמק, קשה להגדרה אך מובהק, שעשוי מיופי, חוכמה, דעת וטוּב, ונקי מחומרים תחליפיים למיניהם. כשפוגשים בו – יודעים ומרגישים שהוא נשגב וכולו אומר אמת.
   
מעורפל? אולי, אלא שפעם, בעידן הלא-רחוק, כאשר סדר הייררכי היה הפריזמה המיידית  שדרכה התבונַנו והערכנו את המעשה התרבותי שלפנינו, יכולנו להרגיש ולדעת – עוד לפני שנימקנו לעצמנו למה ואיך – שהנה אנחנו מקיימים מפגש עם המקום האמיתי, המקום שבו מוכרעות השאלות התרבותיות הגדולות, מקום האומץ, כלומר: ידענו שאנחנו עומדים מול הנשגבוּת עצמה. ידענו לשפוט טעם. 
   
פאר היצירה קראו לזה פעם, בתקופה שפאר עדיין נקשר לתרבות ולאמנות ולא לשטחי נדל"ן. כיום, במקרה הטוב, ההתבוננות במעשה תרבותי, ובכללו המעשה הספרותי, מוותרת לגמרי על חקר מקומו של הטעם (האם זה "חשוב"? "איכותי"? "טוב"?), וּודאי שאינה מאפשרת בירור של השאלה מהו אותו טעם והיכן הוא שוכן. ובמקרה הרע – ההתבוננות העכשווית שואלת את מונחי העידן ההייררכי, מרוקנת אותם מתוכֶן ועושה בהם שְפָטים: חשוב ואיכותי? אולי, אבל "חשוב" במובן "רווחי", ו"איכותי" במובן "מרגש". כיום לא רק שכחנו מהו בכלל טעם, ולא רק שאיננו מחפשים אותו עוד, אלא שנדמה שרק למתֵי-מעט עדיין יש מצפן או אמַת-מידה מובהקים, היכולים לאפשר להם לרצות בנשגבוּת, לדעת היכן לחפש אותה, ולהרגיש בה כשהם פוגשים אותה.
   
איבוד היכולת הזאת אינו מצביע על כך שהטעם עצמו, וההתגלמויות שלו, אינם בנמצא. במרחב הספרותי תמיד היה, ועדיין יש, מקום שבו שוכן הטעם, והוא מגולם ביצירות שהן פרי הרוח האנושית והצורך הבסיסי שלה לעשות מניפולציות בחומרי העולם ללא תוצאה מעשית מלבד ההנאה מן המניפולציה עצמה. זוהי תרבות. ואת פירותיה של התרבות, ובמקרה זה של המרחב הספרותי, אפשר להשוות לצדף עצום ששוכנות בקרבו פנינים קטנות, מעטות, אך כבדות משקל של יצירות מופת המגלמות את תמצית הטעם, ומסביבן – שכבות-שכבות, הרבה שכבות, של יצירוֹת קצף אוורירי, קל, ובעיקר מתפוגג. כך היה תמיד: המערכת הספרותית התאפיינה תמיד בליבּה איכותית כמוסה, ובשוליים מעובים ואווריריים, גלויים לכול, של יצירות שאמנם נענות להגדרה של עשייה תרבותית (העניין הוא בעניין עצמו), אך בו-בזמן גם ממלאות פונקציות אחרות ונושקות למרחבים אחרים, כמו בידור, תקשורת המונים, ותרפיות למיניהן. פעם ידענו להבדיל בין הליבּה לשכבות הסובבות אותה. פעם היה לנו חשוב להבדיל ביניהן.
   
ובימים שהיה לנו חשוב, פעלה המערכת הספרותית – ובתוכה המערכת המו"לית – למען הליבה הזאת, ובו-בזמן עסקה, ביודעין ובלי להתבלבל בין שני הדברים, גם בשכבות הקצף. כדי שישמרו על הליבה, יעטפו אותה, יאפשרו לה להתקיים. המטרה היתה ברורה: מקום מרבצן של הפנינים היה זה שאליו שאפו כולם. ומי שרצה קצף, ידע שזה רק קצף, ומיקם את עצמו הרחק מן הליבה.
   
כיום מעטות הוצאות הספרים שעדיין דבֵקות במטרה הזאת, זוכרות אותה, רוצות בה, או מבקשות להיחלץ – ולוּ לעתים רחוקות – משולֵי הקצף הממכרים אך המתפוגגים, ולעורר שוב את יכולת ההבחנה שלהן בין היצירות החשובות לאלה שלא. לסַמֵן את מקום הטעם, להבדיל אותו, לפעול למענו. 
   
אשר לי עצמי, אומַר כך: אני משתדלת. הנשגבוּת היא המקום שאליו אני שואפת, זה המקום שבשבילו הקמתי את הוצאת "אחוזת בית". לשָׁם פנַי מועדות. לשמחתי, יש לי מודל של הוצאת ספרים שמגשימה את האידאל שלי, ובעצם קיומה מעניקה לי לא רק אושר גדול כקוראת, אלא גם תקווה גדולה כמו"לית שרוצה להיות ציידת פנינים. להוצאה האמיצה והחשובה הזאת קוראים "הספריה החדשה". ולכן אני והספרים שלי שמחים כל-כך להתארח באתר שלה. הנה, כי כאן מקום הטעם.