אוהב אנתולוגיות
משה רון

אני אוהב אנתולוגיות. אנתולוגיות ספרותיות.
   
אני אוהב אותן בתור קורא. כאוהב ספרות סקרן, אני עומד נפעם ואובד עצות מול עולם מפולש ונגיש יותר מתמיד, שבו עושר ההיצע הספרותי מהמם בהיקפו ובגיוונו. כל-כך הרבה תרבויות, ארצות, שפות, תקופות, מגזרים, סוגות... 
   
במצב כזה, איש מאיתנו אינו יכול לסמוך רק על חוש ההתמצאות הכללי (או אף המקצועי) שלו, מלומד ומחודד ככל שיהיה. אקט הבחירה של מישהו, מישהו בקי בתחומו ובעל טעם, עשוי לשמש כמעשה תיווך שערכו לא יסולא בפז. זה חשוב במיוחד לנו, הישראלים וקוראי העברית, החיים בארץ קטנה (אמנם אגוצנטרית מאוד) ושייכים לקהילת דוברים לא-גדולה (שאינה יכולה לקיים אלא שוק מצומצם למדי).
   
זכור לי שבימי ילדותי היו בסביבה אנתולוגיות לא מעטות. כותרתן כללה על-פי-רוב את המונח העברי "מבחר": 'מבחר הסיפור הספרדי', 'מבחר הסיפור היפני', וכו'. בעשורים האחרונים אנו רואים בעיקר אנתולוגיות לשירה, מסוגים וממקורות שונים – מפעל מבורך וחשוב. אנתולוגיות של סיפורת יש קצת פחות.
   
ולכן, גם בתור עורך, יש בי חיבה מיוחדת לאנתולוגיות. כלומר, אני אוהב לעשות אנתולוגיה. קודם כול, זו מלאכה שמספקת איזה יצר אספנות שתמיד קינן בי. זה אולי עניין אישי ולא ממש חשוב. אבל כיוון שאין מדובר באוסף שהאספן שומר לעצמו בחדרי-חדרים, אולי היא דומה יותר למלאכתו של DJ בתחנת רדיו או של אוצר במוזיאון. עבודה של בחירה ושל הגשה.
   
כשאתה עורך אנתולוגיה, אתה בוחר לא רק את הטקסטים שיקובצו בה, אלא גם את העיקרון שיעניק לספר מידה כלשהי של לכידות. העיקרון הכללי חייב להיות מעניין ובעל איזשהו תוקף תרבותי, אבל אסור לו להיות נוקשה מדי, באופן שיכניע את הטקסטים הנבחרים לכלל אחידות הבאה לשרת את ההגדרה ותו-לא. רק בדוחק אפשר לחשוב על אוסף שיעלה באיכותו על טיב הפריטים שמרכיבים אותו. אנתולוגיה טובה היא זו המגדירה תחום קוהרנטי ומשכילה להציג במסגרתו גיוון ועושר מרביים, אך זו שכל טקסט וטקסט הנכלל בה ראוי לקריאה ולקריאה חוזרת. 
   
ואני אוהב סיפורים קצרים. המו"לות, בימינו אלה, לא כל-כך. אלא שאני, אישית, ממש לא אוהב פרגמנטים. מבחר של קטעים מתוך רומאנים, לדוגמה, מעורר בי מלכתחילה חשדנות, תסכול. אולי מפני שעם כל הגישה הפוסטמודרנית, שמקבלת פואטיקה של שבירה רדיקלית, עודני תוצר של עידן שזוכר ונאמן בעל כורחו לאידיאל בלתי-מושג של כוליוּת. הסיפור הקצר, שאפשר לכרוך רבים כמותו בכרך אחד, הוא אפוא הז'אנר המתאים לי ביותר להרכבת אנתולוגיה.
   
בתקופה שבה ערכתי יחד עם חנן חבר את סדרת "הכבשה השחורה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), הייתי מעורב בשלוש אנתולוגיות שכולן ראו אור במסגרת היוקרתית של "הספריה החדשה". שלושת הספרים הללו הם מן החביבים עלי מבין העשרות הרבות שהזדמן לי להיות מעורב בהוצאתם לאור בעשרים-וכמה שנות עבודה כעורך.

'חמישים ישראלים קצרצרים' נולד מרעיון של שותפי לעריכה, חנן חבר. ביקשנו ליצור מחווה ליובל החמישים למדינה, אבל כזו שלא תמחזר שוב בפשטות יתר את הסיפור ההומוגני וההגמוני של התקומה, כור ההיתוך, הישראלי החדש וכו'. רצינו להציע, כפי שכתבנו אז, "קוקטייל של הוותיק עם החדש והחדשני, של המוכר (תרתי משמע) עם המוזר לכאורה או הדחוק לשוליים, קוקטייל שאפשר ללגום אותו טיפין-טיפין ולהתעכב על תחושת טעמיו המתחלפים, או לבלוע אותו ברצף כדי לקבל רושם שונה ורענן על מיגוון החוויה הישראלית". היתה לנו גם אג'נדה נוספת: חיבתנו המשותפת לצורה הקצרצרה, שהגבלנוה לצורך העניין להיקף של עד 2,000 מלים. וכך, לצד יצירות קצרצרות של סופרים נודעים, מעגנון עד קרת דרך שבתאי, כללנו גם קצרצרים משל סופרים נשכחים יחסית כמו נפתלי יבין ויונה בחור. שילבנו יצירות של יוצרים שהסיפורת לא היתה עיסוקם העיקרי, ממשוררים כמו פגיס ורביקוביץ ועד למשפטן אביגדור פלדמן. לא הגבלנו את המבחר לטקסטים שנכתבו בעברית, וצירפנו גם כאלה שנוצרו במדינת ישראל ומקורם ערבי (חביבי), יידי (סוצקבר), פולני (אידה פינק), ועוד. מאז עבר עוד עשור. אני מדפדף בספר, ואינני מוצא אף סיפור שאינו נראה לי מעניין גם עכשיו.

'האנשים הכחולים' קרוי בשם הסיפור הכלול בו שחיברה ג'וי ויליאמס, סופרת אמריקנית מצוינת מחוג מכריו של ריימונד קארבר. הספר מלקט 25 סיפורים של 25 סופרים בני ארצות-הברית וקנדה (מכאן כותרת המשנה: "סיפורים צפון-אמריקאיים בני-זמננו", שהרי יש גם אמריקה לא צפונית, והיו גם תקופות אחרות). בעברית לא יצאה אנתולוגיה של סיפורת אמריקאית זה שנים רבות (יוצאת מכלל זה אנתולוגיה קודמת שבה כינסתי סיפורים אמריקאיים העונים להגדרה שונה). באנגלית קיימות כמובן עשרות רבות, אם לא מאות. ההחלטה ליצור קובץ זה גמלה בי אחרי מספר שנים שבהן עסקתי בתרגום סיפוריו של קארבר, סופר שסיפוריו נגעו בי במקומות כאובים ועזרו לי להתמודד עם תקופה לא קלה בחיי האישיים. זכור לי שהופתעתי במידה לא מעטה מן ההתקבלות הנרגשת של סיפורים אלה בחוגים נרחבים למדי, שאף הובילה בשלב מסוים לכלילת כמה מהם ברשימת היצירות המומלצות ללימוד בבית-הספר התיכוני מטעם משרד החינוך. ברור היה לי שעם כל ייחודו, קארבר לא הופיע יש מאין באיזה חלל ריק, אלא אדרבה, צמח מתוך מסורת אמריקאית ארוכה, עשירה וחיה של אמנות הסיפור הקצר. הרעיון אפוא היה להציג משהו כמו "המשפחה המורחבת" של סופר מיוחד זה. בפועל התרחבה היריעה עוד יותר, כשהחלטתי שכל סופר, קשיש כצעיר, שפעל בעשור של שנות השמונים וכתב סיפורים קצרים בנוסח ריאליסטי, כשיר להיכלל בספר. וכך מחככים בו מרפקים מייוויס גלאנט הקנדית, ילידת 1922, שכותבת על פריז, עם אברהם רודריגס הרוקיסט הלטיני מהברונקס, יליד 1969, ועם אד מילר, שנטש את הכתיבה ועובד כשיפוצניק בסן פרנסיסקו (ודרך אגב, איש לא העיר לי שסיפורו "גשם" נופל במשהו מאלה של טובי המקצוענים). יש בספר פסיפס רחב ומגוון – תמאטי, גיאוגרפי, מעמדי, אתני וכו' – של החיים האמריקאיים כפי שנראו באותו עשור. כמה מהסיפורים – למשל "אמנות החיים" של ג'ון גרדנר, או "הרבצות מלכותיות" של אליס מנרו – הם יצירות מופת בכל קנה-מידה. "רצ'יטטיב" הוא הסיפור הקצר היחיד שפרסמה כלת פרס נובל, טוני מוריסון. בעל האפקט החזק מכולם הוא אולי "שימוש כפוי", סיפורו של אלן גרגיינוס, העוסק בחוויה הומוסקסואלית. וקצרה היריעה להעיר כאן על כל אחד ואחד.

ברם, אם יותר לעורך להעיד על עיסתו, האנתולוגיה המיוחדת והחשובה ביותר שזכיתי לערוך היא 'שבעה סיפורי דיוקן'. עצם הקטגוריה הזו, של סיפורים שבמרכזם עשיית דיוקן אדם, פשוטה כמשמעה, שסביבה נרקמת עלילה כלשהי, אין לה תקדים המוכר לי. לא מצאתי בשום שפה אחרת אנתולוגיה כזו, שעודני משוכנע היום, כפי שהייתי אז, שיש בה טעם רב. העיסוק הפרשני ביצירות הללו ליווה אותי במשך שנים רבות של עבודה באקדמיה, אבל כל אחת מהן בפני עצמה היא יצירת ספרות מרתקת שהעניין בה רחוק מלהיות מוגבל למגדל השן האוניברסיטאי. כל הטקסטים מקורם במאה התשע-עשרה ונכתבו בידי כמה מגדולי הסופרים של התקופה: בלזק, גוגול, פו, הותורן, הרדי, תיאודור שטורם והנרי ג'יימס. שטורם הגרמני מוכר אולי פחות מן האחרים, אבל סיפורו הנכלל כאן הוא פנינה אמיתית. בכל הסיפורים ציור הדיוקן (במקרה אחד, פיסולו) כרוך באלימות ומוות הלובשים צורות חיצוניות שונות. גם לאחר פתיחתו הרשמית של עידן הנאורות, מסתבר, עשיית צלם עודנה מעשה שסכנותיו בצידו. הופעתו של ספר כזה בסדרת סיפורת המיועדת לקהל הרחב (ולא באיזו מסגרת למדנית) יכולה אולי להיראות כמעשה אמיץ מעל ומעבר להיגיון המסחרי השליט, אבל הקבלה שזכה לה הספר בקרב אותו קהל רחב עם יציאתו, ובשנים שחלפו מאז, מאשרת עד כמה היה זה מעשה נכון.

להגדיר תחום, לחקור ולדרוש בו, לבחור מתוכו, לתרגם את הטעון תרגום, לארוז ולהגיש כראוי – אלה הפעולות הנותנות טעם לחייו של עורך.