'אבדות' הוא בעיני רומאן מאלף לא רק בזכות מה שיש בו – סיפור אהבה, עלילה מעין-בלשית, תיעוד כמעט בזמן אמת של תקופה היסטורית מרתקת – אלא גם בזכות מה שאין בו. כוונתי בעיקר לשלושה "נוכחים-נפקדים" (שלושתם, אגב, מבני טיפוחיה של הספריה החדשה): דוד פוגל, אלישבע ואברהם בן-יצחק.
פוגל, עם 'חיי נישואים' שלו (ושאר יצירותיו בפרוזה), ואלישבע עם 'סמטאות', כבשו לעצמם, אמנם באיחור, מקום נפלֶה בפרוזה העברית החדשה. הרומאנים שלהם התפרסמו בארץ בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת, אולם לא זכו אז להד רב. כמו שני הרומאנים הללו, שעלילותיהם מתרחשות בשנים הסמוכות לחיבורם בווינה ובמוסקבה (בהתאמה), גם 'אבדות' הוא רומאן אורבני – עלילתו מתרחשת בברלין בדמדומי רפובליקת ויימאר. כמוהם אף 'אבדות' הוא רומאן מחיי הבוהמה והאינטליגנציה, וגם גיבורו, כגיבוריהם, הוא אמן. בשנים שבהן שלט בספרות הארץ-ישראלית הרומאן ההתיישבותי מלא העוז והעזוז החלוציים, היו שלושת הרומאנים הללו חריגים של ממש. אולי זו אחת הסיבות לגניזתו של 'אבדות': גולדברג פרסמה פרקים נבחרים מכתב היד בבמות שונות בסוף שנות ה-30 אולם לבסוף בחרה שלא להוציאו לאור.
גולדברג היתה כידוע בקיאה לא רק בספרות העולם אלא גם בספרות העברית לתקופותיה. מכתביה לחברתה הקרובה מינה לנדוי, שכונסו בספר 'נערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה' (ספרית פועלים, 2009), וכן יומניה, מעידים שהיתה מעורה בהתרחשויות שחלו בזירה הספרותית הארץ-ישראלית שנים לפני עלייתה ארצה ב-1935. לכן מייד לאחר שהתוודעתי ל'אבדות' בארכיונה של לאה גולדברג, מיהרתי לחפש בכתביה התייחסויות לאלישבע ולפוגל; ציפיתי למצוא אצלה זיקות לשני המשוררים הללו שהעזו ללכת נגד הזרם אף יותר ממנה, בכך שפרסמו את הרומאנים הלא-שגרתיים פרי עטם. ציפיתי – והתאכזבתי: פוגל נזכר אצלה פעמים ספורות ובקצרה, בדרך כלל כמין אפיגון של אברהם בן-יצחק. על אלישבע כתבה גולדברג הצעירה מלים חמות ברשימה שפרסמה באחד מן העיתונים העבריים בליטא עם צאת ספר שירי אלישבע 'כוס קטנה' (1928), אולם כפי שניתן ללמוד מיומניה, גולדברג לא שבעה נחת מפגישתן בקובנה באותה שנה.
את "ברית הנידחים" הסמלית בין 'אבדות', 'חיי נישואים' ו'סמטאות' ניתן היה אם כך לשרטט רק ממרחק השנים. ואולי שתיקתה הרועמת של גולדברג נוכח הרומאנים של אלישבע ופוגל היא דווקא סימפטום של "חרדת ההשפעה"?
ה"נוכח-נפקד" השלישי כאן הוא כאמור המשורר אברהם בן-יצחק, מי שהיה מושא הערצתה של לאה גולדברג, ויש אומרים אף מושא אהבתה. בקרב חוקרי יצירתה של גולדברג רווחת ההנחה שהמשורר הנשכח הזה, שפרסם כתריסר שירים בימי חייו ונדם, עומד מאחורי דמותו של אלברט ארין, מגיבורי הרומאן 'והוא האור' שפרסמה גולדברג ב-1946. מתבונן מן הצד עשוי להניח שגיבור 'אבדות' נוצר אף הוא בצלמו של בן-יצחק: כמוהו אף אלחנן קְרוֹן הוא משורר המתייחס בחרדת קודש למלאכת השיר ונקלע למשבר יצירתי בעודו שוהה בכרך במרכז אירופה (קרון – בברלין, בן-יצחק – בווינה), ערב עליית הנאצים לשלטון.
אני משורר
אלא שבחינת תאריכי הפרסום של פרקי 'אבדות' בעיתונות התקופה מלמדת שדמותו של קרון הופיעה בדפוס חצי שנה לפני הגעתו של בן-יצחק ארצה (הוא הגיע לכאן אחרי ה"אנשלוס" של אוסטריה, באוגוסט 1938) וודאי לפני הפגישה ש"הפכה את חיי על פיהם", כעדותה של גולדברג ביומניה. ובכלל, הסיפורים הקצרים שהיא פרסמה בשנים הראשונות אחרי עלייתה ארצה ושכונסו לימים בספר 'לאה גולדברג: כל הסיפורים' (ספרית פועלים, 2009) מאוכלסים בדמויות דומות של משוררים תלושים.
לכן מתבקש יותר לקשר בין קרון לבין גולדברג עצמה. היא הרי תפסה עצמה כמשורר ולא כמשוררת, ולראייה, שם-העט המוקדם שלה היה "לאה משורר" וברומאן הביכורים שלה 'מכתבים מנסיעה מדומה' (1937) אומרת בת-דמותה: "אני לא עלמה הכותבת שירים – אני משורר". הרחקת העדות, בעצם הבחירה בגיבור-גבר צעיר (בן שלושים וארבע – שלושים וחמש), אפשרה לגולדברג לבטא את רחשי לבה הכמוסים ביותר לגבי מצבה כמשורר/ת בַּ"רפובליקה הספרותית" הארץ ישראלית של זמנה, כמי שאמנם לא גייסה את עטה לַ"סער ופרץ" החלוציים אולם ראתה עצמה כשייכת לחוד החנית של מהפכת התרבות העברית. כך למשל בקטע הבא, שאמירתו מקבלת משנה-תוקף בימים האלה:
"ועוד חשב [קרון], כי איננו מסוגל לחשוב עוד אף מחשבה הרמונית אחת עד סופה, כי כל מה שכתב, כתב במקרה, כי היה הוא בכלל מקרה בספרות העברית, כי לא הקים ולא יקים דור אחריו. כי המילה "ציונות" שלא הזכירהּ מעולם בשיריו ובמאמריו היתה בעוכריו. כי אין כדאי כל העסק הזה. משורר עברי מהולל (ומקולל עוד יותר!) נכון להטביע עצמו בשְׁפְּרֶה [...] כן, והדור הבא, הדור המאושר שיבוא אחרינו, שאליו אנו מפללים, שבשבילו נלחמנו את מלחמתנו (האמנם בשלו? ושמא בשל עצמנו נלחמנו? ושמא לא נלחמנו כלל?), הדור הבא ישחק בכדורגל ולא יקרא אפילו שורה אחת מכתביו רבי הכישרון והיכולת של יהודה אלחנן קרון". (עמ' 124)
כמו גולדברג בשעתה, גם קרון כותב עברית בנכר (גולדברג חיברה את כל שירי ספר ביכוריה 'טבעות עשן' בליטא ובגרמניה) וכמוה אף הוא עוסק במחקר מדעי (גולדברג כתבה דוקטורט בבלשנות השפות השֵׁמיות באוניברסיטת בון בשנים 1933-1932, זמן התרחשות עלילת 'אבדות'). קרון הוא אפוא "poeta doctus", "משורר מלומד". הכפילות הזאת, שעשויה להיראות בעינינו טבעית, ייחדה את גולדברג מבני דורה. מבין הסופרים והמשוררים המודרניסטים בני חבורת "יחדיו" היתה היא היחידה שעולמה האינטלקטואלי נסמך על הכשרה אקדמית סדורה במדעי הרוח (אלתרמן ושלונסקי, כמרבית בני דורם בספרות הארץ-ישראלית, היו אוטודידקטים), ובמובן זה היה הפרופיל הרוחני של גולדברג כמו לקוח דווקא מן הביוגרפיה הרוחנית המשותפת לבני הדור הספרותי שקדם לה – ביאליק, טשרניחובסקי, גנסין, פיכמן ואחרים. ואמנם גם קרון חש על בשרו את הקושי שבכפילות זו. אחד מעמיתיו אומר עליו מאחורי גבו: "ראשית חוכמה על האדם לדעת: מהו? מיהו? איש מדע או משורר? סופר או הוגה דעות?" (עמ' 86)
בתחילת עלילת 'אבדות' מאבד קרון את כתב היד של הטוב בשיריו, והמשך העלילה מוקדש בין השאר לחיפושים אחר השיר העברי האבוד ברחבי ברלין. אולי מבלי דעת כתבה לאה גולדברג ב'אבדות' לא רק את סיפור כתב היד שאבד לאלחנן קרון, אלא גם את סיפור כתב היד שלה-עצמה: גולדברג ויציר רוחה קרון יודעים אל-נכון שהטקסט פרי עטם זר מאוד למקומם, ושניהם חוששים עקב כך מפני תוצאות חשיפתו. כיום, באקלים תרבותי שונה לגמרי, יש ל'אבדות' מקום לא רק בארכיון – אלא גם על מדף הספרים, בצד הרומאנים של פוגל ואלישבע; ואת "כתביו רבי הכישרון והיכולת של יהודה אלחנן קרון" המשוקעים ב'אבדות' יקראו גם יקראו בני הדור הזה, שאינם רק משחקים בכדורגל או צופים בַּ"אח הגדול".
.jpg)
.gif)
.gif)