| HIDDEN | > | טורים אישיים | > | סוגרים ספרים | > |
| |
סוגרים ספרים מנחם פרי
עם צאת סדרת "עם הספר: פרוזה ישראלית" של ידיעות ספרים תוהה מנחם פרי על מטרותיה, על השיקולים בבחירת הספרים והסופרים, ועל הצורך של הקוראים ושל התרבות הישראלית בסדרה כזאת. |
מנהל השיווק של הוצאת "כתר" בשנות השמונים סיפר לי פעם על מתעשר חדש שהגיע אליו ובפיו בקשה שיספק לו בשביל הסלון שלו "שלושה-ארבעה מטרים ספרים אחת-ולתמיד". "אבל איזה ספרים?" שאל אותו מנהל השיווק. "ספרים אחת-ולתמיד", היתה התשובה. הסדרה החדשה של ידיעות ספרים "עם הספר: פרוזה ישראלית" היא אכן ספרים "אחת-ולתמיד", שיוכלו לעמוד סגורים בסלון בלבושם האחיד, מבלי לתרום דבר למחזור הדם של הספרות ולמודעותה העצמית. "שום בית ישראלי אינו שלם בלעדיהם"; "להחזיר לבית הישראלי את נכסי צאן ברזל"; "עמודי התווך של הספרות העברית המודרנית"; "ארון הספרים הביתי הוא הביטוי הנכון והחזק ביותר לזיקתנו התרבותית והלאומית" – מצבור המטאפורות המליציות, מן הפרסומות ומן הטקסט הקבוע על הכריכות הקשות של הספרים, מטאפורות שרובן ככולן מתחום הארכיטקטורה ועיצוב-הפנים, חושף מבלי-משים את כוונותיהם האמיתיות של יוצרי הסדרה.
יד-המקרה-והאלתור
מיהו העורך האנונימי שהכין את רשימת עשרים הספרים שזכו לתואר "מיטב הספרים מן השורה הראשונה בישראל"? (והאם המשפט הזה רומז שיש בשורה הראשונה גם ספרים שאינם 'מיטב'?) מה היו הקריטריונים שלו לכלול ספר ב'קאנון' הזה? איזו אמירה על הספרות הישראלית הוא ביקש לבטא? כעורך אחראי מופיע שמו של דוב אייכנוולד, מנכ"ל ידיעות ספרים, שלא קרא רבים מן הספרים הללו, אז מי בחר והחליט? נראה שהעורכת היתה יד-המקרה-והאלתור, וכך נותרנו עם משפטי הנמקה ריקים בנוסח "מיטב הרומאנים עד שנות האלפיים" ש"עיצבו את ההוויה והתרבות, את השפה העברית ורבדיה". שמיר, יזהר, הנדל, שדה, עוז, קניוק, באר, מגד, עמיר, נתן שחם, הופמן, מאיר שלו, קנז, סמי מיכאל, אפלפלד, מטלון, א.ב. יהושע, צרויה שלו, חיים סבתו, גרוסמן – לרשימת ה"שמות" השתרבבו גם כאלה ששום איש ספרות לא היה מכריז עליהם כנכסים חשובים של הספרות הישראלית. האם הם מצאו את מקומם בה רק משום שספריהם היו בעבר ברשימות רבי-המכר? אחד מהם מן הסתם התגלגל אליה משום שהוא היחיד מן הרשימה שגדל מספרו הראשון בגן של 'ידיעות אחרונות', בעוד ששאר הסופרים התגלו, נערכו, ראו אור וטופחו בהוצאות אחרות. וכאן נגענו בשורש הסיבה למקריותה וקלישותה של רשימת "עמודי התווך של הספרות העברית המודרנית" – לכך שגם הסופרים שאמורים להיכלל בה אינם מיוצגים דווקא בספר שהוא מיטבם (לא 'מר מאני' או 'מולכו' או 'גירושים מאוחרים' של יהושע, לא התגנבות יחידים' של קנז, לא 'ימי צקלג' של יזהר); להיעדרותם המדהימה של ענקים כמו יעקב שבתאי, חנוך לוין, ולדידי גם ישעיהו קורן ויוסל בירשטיין; לעובדה שאין בה זכר לעמליה כהנא-כרמון, יהודית קציר, אורלי קסטל-בלום, אף שמופיעה בה צרויה שלו; ולעומת אחרים שנמצאים בה, לא כלולים נסים אלוני, חנוך ברטוב, יוסף בר-יוסף, דויד שחר ויצחק אורפז; והיא מתעלמת משלושה סופרים צעירים ובולטים – אתגר קרת, יובל שמעוני וסמי ברדוגו – שהם כותבים "מכוננים" בספרות העברית, אשר פתחו לה פתחים חדשים ורעננים הרבה יותר ממחצית הרשימה.
מי יגמע את המרק הזה
"מיטב הרומאנים" של ספרות עכשווית חיה אינו יכול להיות פרי משא-ומתן מסחרי בין "ידיעות ספרים" לבין ההוצאות שאכן עשו את הספרות העברית בשישים השנים האחרונות, אך עתה הן רעבות למעט מזומנים. הוצאה שאין לה חלק ממשי בטיפוחה של הספרות הישראלית, ותלויה בבניית סדרה כזאת בהיענותם של המו"לים המחזיקים בנכסים הספרותיים – אשר יש להם מן הסתם תוכניות משלהם בנוגע לספרים הללו ושיקולים משלהם את מי להכניס כשותף – אינה יכולה לספק לקוראיה אלא ליקוט אקראי ובלול, המתחזה לקונצנזוס. בספרות אין קונצנזוס, ופרט לשישה-שבעה רומאנים שמעמדם חד-משמעי, ורובם דווקא אינם ברשימה של ידיעות, אמורה רשימה כזאת לבטא לא יותר מאשר את הצעתו של עורך בעל טעם וזהות, הצעה שבהכרח תיתקל בהצעות נגדיות. זהו השיח שבאמצעותו מתגבשת תרבות. הרשימה של ידיעות לא משתתפת בשיח הזה, כיוון שהיא חסרת אמירה ואיננה ביטוי לטעמו של עורך שמכיר את הספרות העברית ויש לו עמדה כלפיה. הרשימה המזדמנת מבית ידיעות אחרונות, יותר משהיא "הביטוי הנכון והחזק ביותר לזיקתנו התרבותית והלאומית" (אלוהים ישמור!), מזכירה לי את הארוחה שהיתה מכינה לאקאקי אקאקייביץ' בעלת-הבית שלו, בשובו ממלאכת-ההעתקה שלו במשרד: "בבואו הביתה היה יושב מיד אל השולחן, גומע בחופזה את חמיצת הכרוב שלו ואוכל נתח בשר עם בצל, בלי להשגיח כלל בטעמם, בולע הכל, לרבות הזבובים וכל מה שזימן לו אלוהים באותה שעה". אבל שלא כאקאקי, אינני יודע מי יגמע ויבלע את הספרים הללו, שנועדו אכן לפאר את הארון ב"עיצוב מחודש ואחיד". כי ספרים שנועדו לא לקשט את הסלון, אלא להעשיר את חוויותיהם של יושביו, לעניין דור חדש של קוראים ולאַתגֵר דור חדש של כותבים, יש לעדכן לא רק בהדפסה ובעטיפה חדשות, אלא בעיקר בעריכה חדשה. מנדלי, ביאליק, ברנר, עגנון, הזז, ורוב הגדולים האחרים, ערכו ותיקנו ועידכנו את ספריהם – מי יותר ומי פחות – בכל מהדורה חדשה. כדברי אוהד נהרין, המנהל האמנותי של להקת המחול בת-שבע, בריאיון לקראת העלאת יצירות ותיקות שלו על הבמה מחדש: "היצירות שלי הן לא ממדף ספרים שנשלף. הן כל הזמן נמצאות בהתהוות, בעדכון, בתהליך; ואם יצירה לא נמצאת בתהליך, היא נעלמת". בספרות שאמורה להמשיך לחיות ולהזין את הזיכרון התרבותי יש להעניק גם עיצוב ועטיפה ייחודיים לכל ספר, בצד סימני ההיכר של הסדרה; התלבושת האחידה שנראית יפה בארון לועגת לַפְּנים של כל ספר, הופכת אותו ל"עוד אחד".
גילוי נאות
גילוי נאות: משתתפים בסדרת "הפרוזה הישראלית" הזאת גם שלושה רומאנים של הספריה החדשה: 'אשה בורחת מבשורה', 'מסע אל תום האלף', 'רחוב המדרגות'. לדידי היה ראוי ומכובד לסרב לשתף פעולה עם סדרה שאלה אי-העקרונות שלה, וכוונתה רק להציג ציפוי דק של תרבות, כמסווה לעשיית ממון. חודשים ארוכים התמדתי בסירובי, למרות לחצים ומניפולציות מן הסוג הנחות ביותר. בסופו של דבר לא יכולתי לעמוד בפני הפצרותיהם העקשניות של שניים מן הסופרים, שלאחר שראו שפלוני ואלמוני מהוצאות אחרות "כבר בִּפְנים", סברו כי אי-השתתפותם תפגע בהם. אני חשבתי שהיא דווקא תכבד אותם, אך לבסוף נכנעתי להם, בלית ברירה ובתנאים מגבילים. יעקב שבתאי לא היה יכול ללחוץ עלי, והיעדרותו מן הסדרה היא אכן אמירה. לא נמסרו לסדרה 'עיין ערך: אהבה' ו'ספר הדקדוק הפנימי' – רומאנים שגרוסמן ערך אותם לאחרונה מחדש. וגם לא 'גירושים מאוחרים' של יהושע, שמהדורת 2010 המחודשת שלו (סְדר חדש, עריכה חדשה, פרק נוסף) ראתה אור בימים אלה. 'מר מאני' ו'מולכו' נשמרו אף הם, וכמו השניים של גרוסמן הם מיועדים לסדרת "הנבחרים" של הספריה החדשה, שנהגתה כבר לפני שנה. את בירשטיין, לוין, קציר, קסטל-בלום, ברדוגו, קורן, עמליה כהנא-כרמון ועוד, איש לא ביקש ממני, לשמחתי. |
פורסם ב-22.3.10
|
|
|
|
|
|
|
למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו. |
|
|
|
אלי עאדה: טור חיסול החשבונות הזה משעשע במיוחד לאור העובדה שפרופ' פרי זועק בו את היעדרותו "המדהימה" של שבתאי, או את הבחירה המוזרה דווקא בספר זה של בולי, ולא בספר אחר; אבל בסוף דבריו, ואחרי שהכניס קטנה לעורך של הוצאה אחרת, הוא מבהיר - "גילוי נאות"! - ש*הוא* זה שמנע, כמשתמע, את הכללתו של שבתאי במבחר (!); שהוא זה שנתן להוצ' ידיעות את הספר הזה של יהושע; ובין היתר (אבל זה כבר לחשבון אחר), הוא גם זה שהפך בבת אחת שניים מבכירי סופריו שלו לבכיינים שמבקשים להכלל בהוצאה החדשה הזו - הוצאה מטופשת לגמרי, כמובן, מי יחלוק על כך? - רק כי איזה נודניק אחר כבר נכלל בה. אז מצד אחד דב אייכנוולד לא קורא ספרים, את זה הבנו; אבל מצד שני מנחם פרי יצא, איך אומרים, כזה קטן, ובעיקר לא עקבי. הרי זה בלתי נתפש: גם למנוע השתתפותו של סופר, מנוח ככל שיהיה, וגם לזעוק נגד אי-השתתפותו? בתי היתה אומרת: אכן, נטרפו כל האופוזיציות. כל זה, כמובן וכאמור, לא נועד לסתור את אי-נחיצותה הממילאי של הסדרה החדשה, ואת אי-ההתיישבות שבין ההבטחה ל"ארון הספרים הישראלי", ובין הספרים שעתידים לראות אור בפועל. |
|
עדנה: אמנם אין בוחרים את "עמודי התווך" לפי מינם, אך העובדה שמתוך 20 יוצרים נבחרים ישנן רק שלוש נשים, בכל זאת צועקת מתוך הסדרה הזו (ומתוכן עוד אחת שלא צריכה להיות שם). אם רצו בידיעות לשקף את פני השטח ה"איכותיים" של הספרות הישראלית הקאנונית, יכלו לטרוח ולפנות את מקומו למשל של אותו אחד שצמח תחת כנפי ההוצאה מספרו הראשון, שאגב, היה המוצלח ביותר שלו ומאז לא שב לממש את ההבטחה שהותיר בו. עצוב ומכעיס שהתעלמו מנשים חשובות וראויות דיין. ובאשר לאורלי קסטל-בלום ואתגר קרת, הרי ברור שה"מדף" הזה, לפחות מבחינת שמות היוצרים אם לא ביצירות שנבחרו, אינו משקף את הספרות העברית כפי שהיא בשני העשורים האחרונים, אלא מבקש להקפיא איזה מצב סטטי-אידילי של ספרות עברית גדולה. כמה חבל הפספוס הזה. |
|
מנחם פרי: אלי, ההתקפה שלי על הסדרה של ידיעות אינה "חיסול חשבונות", מן הטעם הפשוט שלא יכול להיות לי שום "חשבון" עם ידיעות ספרים, שחיזרו אחרי במרץ. כשפנה אלי אייכנוולד לראשונה – אחרי שתיכך כמה חודשים אצל הסופרים – כבר היתה לי תוכנית משלי בנוגע לספרים שהוצאתי וערכתי. לא היתה שום סיבה שאוותר על הספרים הללו לטובת סדרה של גוף אחר, ושאתרום אותם לסדרת אמורפית, שלא הערכתי את הרכבה וטיבה. מעבר לכך, ספרים אשר רואים אור מחדש צריכים, לפי תפיסתי, גם להיערך מחדש. האם תרצה שאקדיש שנת עבודה בשביל ידיעות, במקום לעשות את עבודתי? אינני זועק כנגד אי-השתתפותו בסדרה של סופר שמנעתי את השתתפותו (ואגב, בשבתאי נזכר אייכנוולד רק בשלבים מתקדמים של גיבוש רשימת הספרים שלו, ובתחילה הוא לא הוזכר כלל). אני אומר שהוצאה מסחרית, שלא טיפחה את הספרות העברית הגדולה, אינה יכולה להוציא סדרה כזאת באופן ראוי, אלא רק להדביק מפה ומשם ספרים שונים שהוצאות אחרות מוכנות לשתפה בהם. תפקידה של הוצאה כזאת מסתכם בליקוט מזדמן, הדפסת הספרים ועיצוב כריכה אחידה. והתוצאה עטופת-המליצות אינה יכולה לעורר כבוד. |
|
צבי: אפשר שדי היה לי בכתיבת מלה אחת בתגובה לביקורתו הנכונה של פרופ' פרי - "מסכים". בין הסופרים שיזכו להכלל בסדרה סופרים ראויים, וסופרים ראויים פחות. יכול שיקום אדם ויקשה, מדוע נפקדו סופרים כ- יובל שמעוני, צלקה, שחר, אורפז, ועוד? ומה באשר לסופרות כ- איתן, הנדל, הראבן ועוד? אבל חשוב מעניין "רשימת הזוכים", וחשוב גם מהיוהרה לקבוע את "עמודי התווך", וגם חשוב מהשאלה - מי שם את מי שקבע לקבוע [ומיהו/ם הקובע/ים בעצם?] - אני מזדהה לחלוטין עם המסר העיקרי של פרי, המבוטא בכותרת המוצלחת "סוגרים ספרים". העם הצעיר שלנו אינו נזקק לכך שמאן-דהוא עלום יקבע עבורו את ארון הספרים אחיד המידות והגוון. המפעל הזה מעודד אי פתיחות, עצלות, ודיכוי של סקרנות בכל היבטיה. |
|
ישראל: לדעתי אין בכלל ויכוח על המטרות המסחריות נטו של הוצאת הסדרה ע"י "ידיעות ספרים" ועל כך שסופרים רבים, טובים וחשובים לא נכנסו אליה, אבל לדעתי אלו הבעיות הכמעט יחידות שלה. מעמד הספרות העברית בקרב קהל הקוראים החדש הוא במקרה הטוב בינוני, ובמקרה הפחות טוב נמוך מאוד. מסיימי תיכון רבים היום לא מכירים הרבה ספרות עברית מחוץ למה שנלמד בחומר לבגרות, אלא אם הספר נמצא ברבי המכר של החנויות הגדולות. העיצוב האחיד של הסדרה יכול למשוך קהל חדש לרכישת הספרים וקריאתם. מי שלא קרא עד עתה שום ספר של יהודית הנדל ויקרא את "רחוב המדרגות" ויאהב אותו ירצה כנראה גם לקרוא עוד משהו שלה. וכך גם לגבי סופרים אחרים בסדרה. אז נכון שסופרים רבים נעדרים מהסדרה, ומופיעים בה גם כאלה שהם ממש לא אבני הדרך של הספרות העברית, אך עם זאת יש לסדרה פוטנציאל גדול לקדם את הספרות העברית הישנה והטובה, ואם אכן כך יהיה, הרי זה מבורך. |
|
גילי: באופן כללי אני מזדהה איתך מר פרי. זו סדרה שנועדה לעמוד ליד הסדרה של ספרות יהודית שידיעות הוציאו - בויטרינה בסלון לתצוגה לכבוד החברים שהוזמנו לפיצוחים בערב שבת כדי לשוחח על ידיעות-ספורט. אבל, לא ברור (בין היתר), אם אתה סבור שהסדרה היא תוצאה של מה היו מוכנות הוצאות הבית לשחרר לטובת המפעל (וכנראה שאכן כך הוא) - למה ההוצאה שלך שותפה לחאפ-לאפ הזה? למנחם פרי לא היתה מילה? אה, קשה להאמין. דעתנו דומה גם ביחס לאלה שחסרים, ואלה המיותרים. ודעתינו שונה לגבי חלק מהשמות שגם אתה נקבת. עמליה כהנא-כרמון בכפיפה אחת עם יהודית קציר? ליד עמליה כהנא-כרמון, שאכן חסרה גם חסרה, ראויה לעמוד היורשת שלה. הן באיכות הסיפורת והן באיכות העברית: גבריאלה אביגור-רותם. קשה לבחור בין "חמסין וציפורים" לבין "אדום עתיק" מה יותר ישראלי מכונן (בהנחה ש"מוצרט לא היה יהודי" זה יהודי-מכונן) ובלי שתי אלה כמו גם בלי שולמית הראבן "עיר ימים רבים" (או מה יותר מכונן וחכם מ"צמאון") ובלי יעקב שבתאי ("זכרון דברים") ובלי יובל שמעוני ("חדר"), ועם סיפור קצרצר של ס. יזהר במקום 'ימי צקלג' או לפחות 'גילוי אליהו' לטובת המתקשים, ערכה של הסדרה הוא כערכו של מטר רץ של אחורי-כריכות אותן ניתן לקנות בפרוטה ברחבי ארה"ב. |
|
מנחם פרי: גילי, יש לי יותר ממלה אבל אני לא דיקטטור. ההוצאה תמכה בי בכל החלטה, אבל שניים מן הסופרים, כאמור, לחצו מאוד, ואנו מכבדים את סופרינו, אז הגענו לסוג של פשרה. פעלתי כאן בניגוד להשקפתי הספרותית, ודווקא משום כך היה לי חשוב לפרסם את דעתי ברבים. אם תהה מי שתהה מדוע שבתאי לא כלול בסדרה, ומדוע גרוסמן ויהושע מופיעים בה עם ספרים אלה ולא אחרים, הוא קיבל תשובה. |
|
מרים: יותר ברור ממה שאמרת, פרופ' פרי, אי אפשר. עמוס עוז מיוצג עם ספר שיצא באין ספור הוצאות חדשות ומחודשות בעם-עובד, וכשעבר לכתר מסע ההערצה באמצעות אותו ספר - נמשך. א.ב. וגרוסמן, כתוצאה מפשרה בין הספרות ליחצ"נות, מיוצגים בספרים שלא עליהם תפארתם. אבל מה זה חשוב? העיקר ששלושת הטנורים לא ירדו מהכותרות. גם אם זה לא בזכות איזה יצירה ישראלית מכוננת ראויה. שלושת הטנורים? אולי שלושת המוסקטרים. | |
|
|