גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי אַהֲבָה

אוֹ שְׁתַּיִם.

הָיָה אֶחָד,

וְעוֹד אֶחָד כִּמְעַט,

וּבַסּוֹף הִתְחַתַּנְתִּי

עִם חַיִּים.

אַרְבָּעִים שָׁנָה יָשַׁנְתִּי

עִם חַיִּים בַּמִּטָּה.
מִיהוּ – לֹא אוּכַל לוֹמַר,

לֹא אָז וְלֹא עַתָּה.

הוּא שָׁתַק, וַאֲנִי

לֹא שָׁאַלְתִּי,

אַחַר-כָּךְ הוּא מֵת,

וְנִזְכַּרְתִּי

שֶׁלֹּא הִכַּרְנוּ עֲדַיִן,

אֲנִי וּבַעֲלִי

חַיִּים.

גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי אַהֲבָה

אוֹ שְׁתַּיִם.

אַךְ מִי הָיִיתִי?

מִי הָיָה חַיִּים?

מַהוּ הָעוֹלָם?

וְלָמָּה מְקַרְקֶרֶת

הַצְּפַרְדֵּעַ?

וּמָה רָצָה הַכּוּשִׁי

בַּחֲלוֹם?

וְעוֹד כַּהֵנָּה שְׁאֵלוֹת-שְׁטֻיּוֹת

שֶׁל זְקֵנָה פְּתַיָּה

עוֹמֶדֶת בַּחַלּוֹן.