1. שמשון הנוּגה ביום שלישי, ה-2 ביוני 1967, בנוכחות שנים-עשר שרי הממשלה, נערך דיון שבו התגוללו אלופי המטכ"ל על ראש-הממשלה לוי אשכול, שעדיין עיכב את היציאה למלחמה. הפרוטוקול הסודי של הדיון נחשף רק לפני שבועיים, ועיתון 'הארץ' מדווח: "אשכול לא נרתע מהאלופים, ועם סיום הדיון נזף בשרון ובפלד על צורת דיבורם. הוא אמר שהם 'מתרגשים על הממשלה'"...   אינני יודע אם כתב 'הארץ' התכוון ללגלג על העברית של אשכול – "מתרגשים על הממשלה" – אבל מן הסתם היו קוראים שסברו שלשונו של אשכול עילגת, או שמא סלנגית.   המורכבות הנפשית של אשכול, וחוכמת הלב שלו, מצאו תמיד ביטוי גם בלשונו הנהדרת. וכוונתי ללשון חיה, לאו-דווקא לעברית מצוחצחת של מתקני-לשון. אכן, אי-אפשר להשוות את לשונו של אשכול לזו המגוהצת למשעי של משה שרת. סגנונו של אשכול לא היה מצוחצח כלל, כפי שכתיבתו של שום משורר ממשי אינה מצוחצחת. היו לו יסודות עמוקים, מוצקים, ברבדים של העברית. ה"מתרגשים על" שלו אינו רק "מסתערים ומתנפלים" ("אף לישראל עתידים כל המלכים להתרגש עליהם" מן המדרש). הוא גם גורר בעקבותיו שובל של "כל מיני פורענויות המתרגשות ובאות על הציבור", ו"משברי מים בהמון קולם ובהתרגשם", וגם "הצילנו מפגע רע... ומכל רעות המתרגשות לבוא בעולם". המלה שאשכול אמר לשרון ולפלד היתה מלה מעובה, מרובדת-משמעויות, של אדם שגם יכול לראות מציאות מורכבת.   לוי אשכול, "הפנקס פתוח והיד רושמת" מה הבינו אז שרון ופלד – לא אדע, אבל הרשו לי לנחש במידה לא קטנה של ביטחון שלא קלטו את האירוניה של אשכול, שראה בהם מיני פורענויות ופגע רע. אשכול השאיר אחריו יצירות מופת קטנות של צירופי לשון, ההולכות ומשביחות עם השנים, לעומת עילגותם של רבים מן הבאים אחריו. כי מהי מורשתו הלשונית של ביבי? "לנצח את הבחירות"? הצירוף הצורם הזה, שבניגוד ל"לנצח בבחירות" פירושו לגבור על הבחירות, כלומר לחתור תחתן, התחיל בימין וכבר חילחל לשמאל, וחבר ל"לנצח את המשחק", שאין לו פירוש אחר מלבד לשחד את השופט או את שחקני הקבוצה היריבה.   אשכול הותיר לנו, למשל, את "הפנקס פתוח והיד רושמת", את "לעניות דעתי הקובעת", ובין עשרות צירופים אחרים, את הפסגה שלו, אוקסימורון הראוי לעטו של אבות ישורון, שבו השתמש להפליא בחיכוך של עברית ביידיש. כאשר התלבט איך להציג את ישראל בפני האיכר הגוי, הנשיא ג'ונסון – שהרי אם תוצג ישראל כחלשה, איזה עניין בה יהיה לאמריקנים, ואם תוצג כחזקה, אולי מיותר לעזור לה – הוא פתר זאת באמצעות אוקסימורון מרהיב: "שמשון דער נעבעכדיקער", שמשמעותו מורכבת ומעודנת יותר משמשון הנֶבֶּך, המסכן, חסר-המזל, העלוב, הראוי לרחמים, כי הוא כולל גם ניחוח של "מכמיר לב" ושל "נוּגה".   לרבין – שבנאומיו לא ידע להוציא מפיו משפט עברי בעל אינטונציה מתקבלת על הדעת; שהתחביר שלו היה קטסטרופלי; ושתמיד היה מסתבך עד מהרה באַמְנָם ובתַכְנִית (והוא עצמו הודה במגבלות השפה שלו) – לרבין היתה אף-על-פי-כן שפה מרתקת וממשית, שנשמעה חצובה מן הנפש ולא ממולאת סיבית. "נפולת נמושות" (על היורדים), "פרופלורים" (על מפגיני רמת הגולן), "חתרן בלתי-נלאה", הם מורשת רבין האמיתית.   2. צריך להיות אהבל חיכוך העברית בערבית יכול להיות יצירתי ובעל הדהודים לא פחות מחיכוכה ביידיש. וממילא המפגש בין שתי השפות הללו מכונן הרבה ממאפייניה של העברית שלנו. אבל הַראה לי מה אתה יכול לעשות במלים שלך, ואדע לא רק מה הפורמט הנפשי שלך, אלא גם מה ערכך כמנהיג.   ביום ששוחרר לפרסום ה"מתרגשים" של אשכול, גם השמיע עופר עיני את פִּסקת השנה: "וואלה, ברק יש לו תכונה, אין טעות שהוא לא עושה... אתה שר בממשלה, מה אתה מביא פיליפינית? תביא עובדת ישראלית... צריך להיות אהבל כדי לעשות את זה. אמיתי! מי מביא פיליפינית? אל תביא. מה אתה מקווה שלא יתפסו אותך? הנה, תפסו. ואם כבר תפסו, אז תשלם את הקנס ותגמור".   כבר נמצא מי שהסביר שלא עופר עיני נטו מדבר בקטע הזה, אלא שהוא סופח כאן ללשונו של הלשון של נמעניו; במלים אחרות, שדיבורו הוא בעצם דיאלוגי. אבל במונולוג דיאלוגי מסוג זה, שאכן יש בו "שאלות" ו"תשובות", אמורים להיות שניים, המדבר והמסופח, ואילו כאן, בתפקיד של עיני, אין יותר מרִיק. "אני לא מעריך שעם זה זה יתרומם", הוא אומר במקום אחר, ואין כמו ה"זה" – המלה הכי שכיחה שלו, מלה שחותרת נגד המלים, שמורחת אותן, שמוותרת עליהן – כדי לאפיין את עופר עיני.   אילו היה עיני מנהיג פועלים, ולא רק המניפולאטור הכוחני של הוועדים החזקים, הוא היה אמור לגלות אהדה כלפי העובדת וירג'יניה (שאין לה שם מלא בעיתונות הישראלית). ואולי מי שמבקש להגן על העובדים הכי נרדפים וחסרי-הגנה בישראל צריך, להיפך, דווקא "להביא" פיליפינית, לשלם לה כראוי ולקוות שלא יתפסו אותו. הלוא החוק שעליו מדובר, בעיקר לאור הנסיבות שבהן קיבלו האנשים האלה אשרת עבודה בישראל, אינו צו מוסרי אוניברסאלי כמו "לא תרצח" או "לא תגנוב", אלא חוק שרירותי של מדינה הנשענת על הלאומנות היהודית שלה כדי להצדיק אטימות-לב.   מכל מעשיו של ברק בשנים האחרונות, דווקא יחסה של אשתו לעובדת הפיליפינית שלה, תוך התעלמות מחוק שראוי להתעלם ממנו, הוא הדבר שמעורר הערכה. אבל גם אותם עיתונאים שיצא קצפם על ברק שלא לחם מספיק נגד גירוש העובדים הזרים, עדיין התרגשו עליו בפרשת העובדת וירג'יניה.   הטקסט המלא אוויר של עיני, המכביר "מביא" ו"תביא" ו"אל תביא", וחוזר עליהם בלי שום ערך מוסף, היטיב לחשוף את הכיסא המלא אוויר שניצב מול דנה וייס, המראיינת. ואל תאמרו שהטקסט מזכיר כמה מדרשותיו של הרב עובדיה יוסף. "עיזה עיוורת" (במלעיל) הוא צירוף שעופר עיני לעולם לא יוכל להגות.   3. ראה אלוהים שהאור אחלה כמה טבעי המעבר מעופר עיני לפרויקט החדש "תנ"ך רם", שבית ההוצאה שלו מכריז עליו כ"בעל ערך לאומי ומרכיבו החינוכי אדיר". "תנ"ך רם" הוא יותר מבדיחה. הוא מפגע תרבותי, סכנה לספרות העברית, ואירוע חבלני בקנה-מידה לאומי.   פרט מתוך הפרסקו התנ"כי של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית המקרא, טקסט מעובה ומורכב, שהוא שירה גאונית גם ברוב פרקי הפרוזה שלו, זוכה בפרויקט הזה לפרפראזה מגוחכת, המתחזה לתרגום לעברית בת-זמננו. על-מנת להבין במה מדובר די להתחיל לקרוא בטקסט האמור, שאפילו כתרגום משַׁטח מאוד, הוא לוקה באי-הבנות.   "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" מומר ל"והארץ היתה שוממה וריקה, והיה חושך מעל מי התהום שכיסו את הארץ". תוהו-ובוהו הוא צירוף שקיים אפילו בעברית הישראלית, ממש כמו "מהפכת סדום ועמורה" ו"בלגאן", אבל בשום עברית אין הוא "שוממה וריקה". וה"תהום" בפסוק התנ"כי – המעוררת יראת מסתורין – הופכת כאן לבעיית אינסטלציה משונה.   לא כאן המקום להתווכח עם גלעד צוקרמן, הסבור שהעברית המקראית היא שפה זרה, וכי העברית הישראלית קרובה יותר ליידיש משהיא קרובה למקרא. הרי לגבי היידיש, שהיא הלא-מודע של העברית הישראלית, אני מסכים אתו (דא עקא, שהעברית המקראית זורמת גם בעורקיה של היידיש). אבל המסקנות הפדגוגיות של צוקרמן – שיש ללמד את התנ"ך בתרגום לישראלית, ולו גם תרגום גרוע ומסלף, אינן נובעות מן התזה הבלשנית שלו.   גם אם יש זרות בלשון התנ"ך, צריך ואפשר להפנים אותה, כמונו בצעירותנו, ובגיל שעדיין קל ללמוד לשונות. וגם אם נניח שהדבר אינו קל, הגיע הזמן להפסיק להתבלבל בין בתי-ספר לקייטנות. בלי התנ"ך, ככתבו וכלשונו, לא תתאפשר הקריאה בכל הספרות העברית המודרנית, לא רק בביאליק ובעגנון, אלא גם בפוגל, ביעקב שבתאי, בא.ב. יהושע, בגרוסמן, ביונה וולך, בדליה רביקוביץ, ואפילו באורלי קסטל-בלום. נסו לקרוא בשירי פוגל בלי ה"לא זמנים" של התנ"ך וסדר המלים המקראי. נסו לקרוא את זך בלי "כי אדם לעמל יוּלד".   פירושים בתחתית הדף, המבארים מלים לא-מוכרות, הם כלי העזר הנאות לתלמידי הכיתות הנמוכות. "תרגום" מלא, שיְיַתר את הקריאה במקור, הוא ספר שראוי להשמיד אותו, חרף כל הקונוטציות של שריפת ספרים. כי ברגע שיוכנסו ספרים כאלה לבתי-הספר, שום תלמיד לא יקרא את המקור. כל תרגום של התנ"ך, אפילו התרגום המעולה לאנגלית הקרוי על שמו של המלך ג'יימס, רחוק מרחק מזרח ממערב מן הדבר עצמו. אבל ההשוואה הזו מופרכת, כי לא מדובר כאן על תרגום אלא על פעולת חיסול של אחת מתשתיות התרבות הישראלית.   רבות עד אינספור המלים בעברית הישראלית שהלא-מודע המתוח שלהן הוא שימושן התנ"כי. החיים בתוך הפרדוקסים של הקיום הישראלי שלנו מתחוורים ונעשים משמעותיים רק בעזרת המתח הזה, של חילון-לא-חילון, של טרנספורמציה שהותירה ספיחים. עם "תנ"ך רם" במקום הטקסט המקראי, לא תישאר לנו עברית ישראלית, או כל עברית אחרת, אלא ייוותר רק המהום בנוסח עיני. שהרי דברי התוכחה של נתן הנביא לדויד המלך בעסק-הביש עם בת-שבע יישמעו בערך כך: "ככה אמר לי אלוהים למסור לך: תמכתי בך, אבל אני לא מאמין שעם זה זה יתרומם. אתה מלך, אני עשיתי אותך, מה אתה מביא אשה נשואה? תביא בחורה פנויה. צריך להיות אהבל כדי לעשות את זה. מי מביא אשה נשואה? אל תביא. מה אתה מקווה שלא יתפסו אותך? הנה, תפסו".