ידעתי שקרה משהו חסר-תקנה ברגע שאיש אחד פתח לי את הדלת של חדר המלון ההוא, וראיתי את אשתי יושבת בקצהו ומסתכלת דרך החלון באופן מוזר מאוד. חזרתי מנסיעה קצרה, רק ארבעה ימים בענייני עבודה, אומר אָגילָר וטוען שכאשר נסע היה הכל בסדר, לא היה אצלה שום דבר משונה, או לפחות שום דבר יוצא-דופן, ודאי שום דבר שיכול לבשר את מה שעתיד לקרות לה בהיעדרי, פרט לנבואות השחורות שלה- עצמה, כמובן, אבל ברור שאָגילָר לא התרגש מהן, שהרי אָגוּסטינָה, אשתו, תמיד רואה שחורות, הוא ניסה להרגיע אותה בכל דרך אפשרית, אבל היא לא מוותרת וטוענת שמאז ילדותה יש לה מה שהיא קוראת יכולת לחזות את העתיד, או כישרון לראיית הנולד, ורק אלוהים יודע, אומר אָגילָר, איזו מהומה זה חולל בחיים שלנו.

גם הפעם, כמו תמיד, אָגוּסטינָה שלי חזתה שמשהו ישתבש, ואני, כמו תמיד, התעלמתי מהאזהרה שלה; יצאתי מהעיר ביום רביעי, והיא עסקה בצביעת קירות הדירה בירוק, וכשחזרתי, ביום ראשון, מצאתי אותה במלון בצפון העיר, והיא נהפכה ליצור מבעית ומבועת שאני בקושי מצליח להכיר. לא הצלחתי לברר מה קרה לה בזמן שלא הייתי, כי כשאני שואל אותה, היא מקללת אותי, לא ייאמן כמה פראית היא יכולה להיות כשהיא מתרתחת, היא מתנהגת אלי כאילו אני כבר לא אני והיא לא היא, מנסה אָגילָר להסביר, ואם אינו מצליח הרי שזה משום שהוא-עצמו אינו מבין;

האשה שאני אוהב הלכה לאיבוד בתוך הראש של עצמה, כבר שבועיים שאני מחפש אותה ואני לא עושה שום דבר מלבד לנסות למצוא אותה, אבל זה קשה, זה מעיק עד מוות וקשה נורא; זה כאילו אָגוּסטינָה חיה באיזה מישור מקביל לאמיתי, קרוב אבל בלתי-נגיש, כאילו היא מדברת שפה זרה שאָגילָר מזהה במעורפל, אבל אינו מצליח להבין.

התבונה המשובשת של אשתי היא כלב שנושך אותי אבל בו-בזמן שולח לי נביחות שלו קריאת-עזרה שאני לא מצליח להיענות לה, אָגוּסטינָה היא כלב מְזה-רעב ופצוע, שרוצה לחזור הביתה ולא מצליח, וכעבור רגע היא כלב-רחוב שאפילו לא זוכר שפעם היה לו בית.

אָגילָר אומר שמאז שאשתו נעשתה משונה הוא מתאמץ לעזור לה כמיטב יכולתו, אבל הוא רק מצליח להרגיז אותה ולהטריד אותה בִּמסירוּת השומרוני-הטוב שלו. אתמול, למשל, מאוחר בלילה, אָגוּסטינָה התפרצה כי רציתי לנגב בסמרטוט את השטיח שהיא הציפה במים אחרי שהחליטה שנודף ממנו ריח מוזר, ואותי זה פשוט משגע לראות את כל הכלים המלאים מים שהיא מעמידה בכל הדירה, נכנס לה לראש לעשות הטבָּלות, או טיהורים, או השד יודע איזה טקסים שאמורים להיות תפילה לאיזה אלים שהיא ממציאה, והיא רוחצת ומקרצפת הכל בתזזית.

אָגוּסטינָה הלא-מפוענחת שלי, כל כתם במפה, או כל לכלוך בשמשות, מייסרים אותה, היא סובלת כי יש אבק על הכרכובים, ומתמלאת זעם כי לטענתה הנעליים שלי משאירות עקבות בוץ, ואפילו הידיים שלה-עצמה מגעילות אותה, אף-על-פי שהיא שוטפת אותן שוב ושוב, הידיים החיוורות היפות שלה כבר אדומות ויבשות, כי היא לא נותנת להן מנוח, וגם לי היא לא נותנת מנוח, וגם לא לעצמה. אָגילָר מספר שבזמן שאשתו עורכת את טקסיה המטורפים היא מחלקת הוראות לדודה סופי, שהתנדבה לשמש לה כמין עוזר-כומר צייתן, והשתיים מטלטלות לכל עבר כלים מלאים מים כאילו ככה יסלקו את המועקה, או יחזירו את השליטה שאבדה, ואילו הוא-עצמו אינו יודע איזה תפקיד למלא בסיפור הזה ואיך לבלום את הלהט המיסטי שפולש לבית בצורת טורים של ספלי מים שניצבים לאורך הקירות, או על אדני החלונות.

אני פותח דלת ובלי כוונה שופך איזו קערת מים שאָגוּסטינָה הסתירה מאחוריה, או שאני רוצה לעלות לקומה השנייה ולא יכול, כי היא העמידה סירים מלאים מים על כל המדרגות. איך אגיע למעלה, דודה סופי, אם אָגוּסטינָה חסמה את המדרגות? בינתיים תישאר למטה, אָגילָר, קצת סבלנות, ואל תוציא משם את הסירים, כי אתה כבר יודע איזו מהומה היא תקים. ואיפה נאכל, אָגוּסטינָה שלי, אם כיסית את השולחן בצלחות מלאות מים?

היא שמה כלים מלאים מים על הכיסאות, במרפסת, ומסביב למיטה, הנהר של השיגעון שלה משאיר עקבות אפילו על מדפי הספרים ובארונות, בכל מקום שהיא עוברת נפקחות עיני המים השקטות האלה, שמביטות בַּכלום או בַּתעלומה, ואני, יותר משאני מתרגז אני חש במועקת הכישלון, במצוקה על שאיני יודע איזה בועות מתפקעות לה בתוכה, איזה דגים ארסיים שטים בתעלות המוח שלה, ולפיכך לא עולה בדעתי שום רעיון מלבד לארוב לרגע שהיא לא תשים לב, ואז לרוקן כלים וצלחות ודליים ולהחזיר אותם למקומם במטבח, ואחר-כך אני שואל אותך למה את מסתכלת בי בשנאה, אָגוּסטינָה אהובתי, אולי את לא זוכרת אותי, אבל לפעמים כן, לפעמים נדמה שהיא מכירה אותי, במטושטש, כמו מתוך ערפל, ועיניה מתפייסות אתי לרגע, אבל רק לרגע, כי מיד אני מאבד אותה, ושוב מציף אותי הכאב הגדול הזה.

קומדיה מוזרה, או טרגדיה לשלושה קולות, אָגוּסטינָה עם ההטבלות שלה, דודה סופי שמשחקת את המשחק שלה, ואני, אָגילָר, קהל-הצופים ששואל את עצמו מתי אבדה המשמעות; אותו דבר שאנחנו קוראים לו משמעות והוא בלתי-נראה, אבל כשהוא נעדר, החיים שוב אינם חיים, והאנושי חדל להיות אנושי. מה היינו עושים בלעדייך, דודה סופי. בהתחלה נשאר אָגילָר בבית עשרים-וארבע שעות רצופות, השגיח על אָגוּסטינָה וציפה שבכל רגע תחזור אליה בינתה, אבל ככל שחלפו הימים התחיל לחשוש שהמשבר לא ייפתר מהיום למחר, וידע שייאלץ לעשות מאמץ אדיר כדי לשוב ולהתמודד עם חיי היומיום. אולי הדבר הכי קשה, הוא אומר, זה להשלים עם הקשת של גוני הביניים שבין השפיות לשיגעון וללמוד ללכת רגל אחת כאן ורגל אחרת שם.

ביום השלישי או הרביעי של הטירוף נגמר לי הכסף המזומן, וצורכי היומיום הדחופים חזרו אלי ממעמקי הזיכרון שבהם הסתתרו, ואם לא הייתי יוצא לגבות כמה תשלומים ולמסור את המשלוחים של השבוע, לא היה במה לקנות אוכל ולשלם חשבונות, אבל לא יכולתי לשכור אחות שתישאר עם אָגוּסטינָה בהיעדרי ותשמור שלא תברח ולא תעולל משהו חסר-תקנה, ואז צילצלה בדלת הגברת הזאת, שאמרה שקוראים לה דודה סופי. היא צצה לה ככה פתאום, כאילו שלחה אותה ההשגחה העליונה, עם צמד המזוודות שלה, עם כובע לֶבֶד מקושט בנוצה, עם נטייה לצחוק בקלות, ועם נוכחות רחבה של גרמנייה כפרית, וכבר על הסף, עוד לפני שהוזמנה להיכנס, היא הסבירה לאָגילָר ששנים אין לה קשר עם המשפחה, שהיא גרה במקסיקו, וכי הגיעה במטוס כדי להשגיח על האחיינית שלה כל עוד יהיה צורך.

אני לא יודע, מהסס אָגילָר, אשתי אף-פעם לא סיפרה לי על שום דודה, או לפחות אני לא זוכר שסיפרה לי, אבל אָגוּסטינָה בכל-זאת נראתה כאילו היא מכירה אותה, או לפחות את הכובע שלה, כי היא צחקה, אני לא מאמינה שאת עוד חובשת את הכובע הזה עם נוצת האווז, זה כל מה שהיא אמרה לה, אבל בחיוך ובקִרבה, ואף-על-פי-כן היה פרט אחד שעורר את חשדו של אָגילָר, כי אם לא היה לגברת הזאת קשר עם המשפחה, איך נודע לה על המשבר של אחייניתה, וכששאל אותה, היא ענתה רק, את זה ידעתי תמיד. אה, לעזאזל, חשב אָגילָר, או שיש פה משהו מסריח, או שהרווחתי לי עכשיו עוד מומחית בניחושים.

כך או כך, הדודה סופי הזאת לא רק שהרגיעה קצת את ההתקף של אָגוּסטינָה, אלא גם הצליחה לגרום לה לאכול, התקדמות עצומה, כי קודם לא הסכימה לאכול כלום מלבד לחם פשוט ומים טהורים – אלה המלים שלה, לחם פשוט ומים טהורים – בתנאי שהם לא יבואו מהיד שלי. לעומת זאת, מהדודה סופי היא מסכימה לקבל ברצון דייסה עם קינמון שהדודה יודעת להכין לה ונותנת לה לפה בכפית כאילו היתה ילדה, תגידי לי, דודה סופי, למה אָגוּסטינָה לא מוכנה לקבל אוכל ממני וממך כן, כי דייסה עם קינמון זה מה שהייתי נותנת לה כשהיא היתה חולה בילדותה, מה היינו עושים בלעדייך, דודה סופי, מודה לה אָגילָר ותוהה בינו-לבינו מיהי באמת הדודה סופי הזאת.

מה לא הייתי נותן כדי לדעת מה לעשות, אומר אָגילָר, אבל נשארו לי רק מועקה נוראית, שבועיים לא ישנתי, שבועיים לא נחתי, והמאמץ הזה לחלץ את אָגוּסטינָה מן המקום האחר, חרף ההתנגדות שלה-עצמה. היא זועמת. היא זועמת ומפורקת ומיוסרת; המוח שלה התרסק לרסיסים, חוץ מאהבתי אליה, אהבתי העצומה אליה, אין מה שיורה לי את הדרך לעזור לה להרכיב אותו מחדש. אבל כרגע המצפן הזה מפוקפק, כי קשה לי לאהוב אותה, יש רגעים שקשה לי מאוד, כי אָגוּסטינָה שלי לא נחמדה ולא נראית כאילו היא עוד אוהבת אותי, היא הכריזה עלי מלחמה בשיניים ובציפורניים, מלחמה שקורעת את שנינו לגזרים.