מתוך "אני הולך אל הכל" 

הלית ישורון מראיינת את אבות ישורון

באוקטובר 1982 ערכה הלית ישורון ריאיון מקיף עם אביה, המשורר אבות ישורון. הוא היה אז בן 78. הריאיון, שנדפס בנוסח חלקי בכתב-העת 'חדרים' באותה שנה, מופיע כעת במלואו בספר 'איך נקרא אבות ישורון' – אסופת מסות ומאמרים על שירת אבות ישורון, בעריכת לילך לחמן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011). ישורון מדבר בו על פריחת כתיבתו המאוחרת, על עברית ויידיש, על הכתיב החסר שלו, על יחסו לערביי הארץ, על עזיבת ההורים, על משוררים אחרים, על אהבה ומוות. "הריאיון הזה פתח לי חרצובות שסגרתי אותן או לא פתחתי אף פעם", אמר בסוף הריאיון. אנו מביאים כאן קטעים אחדים מתוכו.

אתה מאמין שלשירה יש איזו השפעה על המציאות?   לא על הפוליטיקה, אבל על האדם. אני לא מאמין ששירים יכולים להשפיע על ממשלה, אבל אני מאמין שדרך מערת הנטיפים יכול שיר לחלחל גם אל הפוליטיקאי. זה קרה אצל הצרפתים, לא פעם. אני לא בטוח, אבל מאמין. בכל אופן כדאי לעשות את זה. שירים שכתבתי בשאלה הערבית, אני אוהב אותם מאוד, ומאמין בכל לבי, עד עכשיו, לא פחות, אולי יותר מפעם, שישפיעו. מאוד הייתי רוצה, למען תפארתנו שלנו, קודם כל שנהיה יפים. כשאני כותב על זה אני מאמין שזה יכול להיות.     האם אתה מתגעגע כיום לדברים שלא התגעגעת אליהם פעם?   דברים שהתגעגעתי אליהם אני ממשיך להתגעגע. חסרים לי יותר ויותר לראות את אבי ואת אמי. הרבה יותר מאשר פעם. כדי לומר את המלה אבי אני צריך לשלוט היטב בקולי ולא להישבר. וכשאני שומע את קולי אני מתחיל להגיע לשיברון-רוח. ישנה אותה בעיה, שעזבת אותם כשהם היו צעירים וכל כך הרבה שנים לא לראות אותם. אני עובר ברחוב ואני רואה ילדה. אני עזבתי את אחותי היחידה כשהיתה בגודל כזה. תארי לך מה אני לא הספקתי לראות אותה. ילדה, נערה, אשה נשואה, אם לילד, כל זה גדל וצמח ואני לא ראיתי זאת. אבי היה בן-תשחורת. אדם לא זכה לכך שיראה את אביו איך זקנו מלבין.     [אבות ישורון, רישום של צבי לחמן] נכון לומר שהאשמה היא הרגש האקטיבי, שמניע אותך לאורך חייך ולאורך כתיבתך?   כן, כן. אני חייב תמיד לחזור אל מקור הווייתי בארץ, אל ההורים. עונש ושכר. הם היו נתונים שם במצב של עונש בגללי, ולא אשמו בשום אשם. עונש שישבו שם וציפו לי ולמכתבי, ואלה התעכבו הרבה, כך נדמה לי. אמי היתה צמה בשני וחמישי. כשנודע לי ביקשתי ממנה להפסיק. היא ענתה לי לא להפריע לה בזאת. בימי הראשונים בארץ, פעם אחת אני מקבל מכתב ובו שני דולרים. בבית היה מצב של עניות. הם בקושי רב חסכו את הדולרים האלה, או שמישהו כתב להם שאני מחוסר עבודה. אני קיבלתי ולא ידעתי מה לעשות. רציתי לשלוח חזרה אבל פחדתי שזה ישבור אותם. לא שלחתי, אבל היו לי ימים ולילות של עינויים, ממש, ולא שלחתי, וכשכתבתי, לא כתבתי על זה אפילו, אם קיבלתי או לא קיבלתי, שרציתי להעלים את זה אפילו מעצמי, ושלחו לי עוד פעם, ולא דיברתי על זה והם לא שאלו אותי על זה. שום שכר הם לא קיבלו ממני. הרבה זמן חיו בלעדי וקיבלו עונש. עזבתי את הבית שלא עשה לי שום רע, רק טוב, נתן לי מה שיכול היה לתת, לא נתן לי השכלה גבוהה, כי לא ידע מה זה, ולא היה ביכולתו לתת, לא נתן לי מקצוע, אבל נתן לי פנים של בן-אדם; עזבתי את הבית יום אחד, מוקדם מדי, לכל הדעות, ולחיות פה ולהיות גורם לעינויים קשים של הורים שרוצים לראות אותך ולא יכולים לראות אותך. גם הם התחילו להיות יתומים ממך בגיל צעיר. לחיות בהרגשה כזאת, זה לא בילוי טוב. זה לא בילוי טוב בעולם.   ואשמה – רק לגביהם? והערבים של הארץ הזאת, כמה התחייבות נפש יש לנו, כמה עלתה הארץ הזאת, ביוקר, לכל אחד מאיתנו? ישב פה עם, הוא גם-כן לא אשם לנו. אבל גם אנחנו לא אשמים לנו. באנו הנה בתוקף גזירה של התפתחות. עלה נפל. מישהו ניער את העץ? הנְשָר הוא נְשָר. הוא מן הטבע. שלא לדבר על שלכת. שלא לנקוט מלה פיוטית, שלכת. אם כן, אני לא חייב לערבים שום דבר, אבל לעצמי אני חייב. ואז, אנחנו צריכים לדעת איך לנהוג במיעוט הערבי. לא לתת להם את תל-אביב. לא. הארץ הזאת היא שלי. אבל היא גם של אלה שיושבים פה. אז צריך לתת להם אחווה, לא בדידות, לא נכר, לא התנכרות. לעצמנו אנחנו חייבים זאת. וזכרתָּ, וזכרת, שיצאת מאבא ואמא, ועזבת, ובאת הנה, ולא אשם שום אדם, ומצאת אנשים. תגיד להם שלום וחיה איתם. כי ידעת איזה מחיר זה בעתידם של ערביי ארץ ישראל, שלולא אתה מי יודע מה היתה התפתחותם, שבזה כרתָּ את תקוות העתיד שלהם. אבל היית צריך לדעת כמה זה עולה ולא להיות חזיר של העולם. זה צריך לזכור. כמה שילמת. כל רגע אתה משלם את זאת. כל תפוח-זהב שאתה אוכל. לא רק ברכה לברך. לזכור ולא לשכוח. זאת אתה חייב לך כי אינך חזיר מיער. אתה אדם יהודי. ואם תזכור, תוכל להפוך את הזיכרון הזה למעשה. שלא יעברו חייך בארץ הזאת בתוך ערירות רוחנית, פסיכולוגית, מנטאלית. שלא תהיה כרות משורשים של עצמך.     כתבת "תלך עכשיו השפה העברית המלכותית למכור פלאפל חם בעיר דיזנגוף, לזכרה". האם העברית באה לזכר היידיש?   העברית שלי כן. היא חייבת לבוא. העברית שלי היא עברית. לא שלי. היא שפה עברית מלכותית של ארץ ישראל ואין מה לדבר. חס-וחלילה לא לשלול מזכותה כמלוא הנימה. אבל היא חיה גם לזכר היידיש. זה לא עניין של שפה פה. זה נוגע לסריה שלֵמה של דברים, לפסנתר שלם של קלווישים שונים. מה זה שפה. שפה זה עם. שהיה. המלים היו שייכות לעם, לאנשים שהיו אבותינו, אחינו, היהודים שלנו. באותה דרך שאני טוען שארץ ישראל מותרת לעם היהודי, אבל לא לשכוח אף לרגע אחד שעם אחר היה גר פה, ובידיו היו האדמות, ויכול להיות שאנחנו לקחנו עתיד מסוים מפי בניו של העם הערבי, בארץ הזאת, זה לא אומר שאנחנו צריכים להחזיר גזילה למישהו, זה אומר שאנחנו צריכים לא לשכוח במעשינו, באוכלנו ובמשקה שאנחנו שותים, לא לשכוח שאנחנו אוכלים לחם בארץ הזאת. באותה דרך אני מדבר על השפה. לא לשכוח שלנו היתה שפה יפה, אירופאית, עמוקה וחכמה.