HIDDEN>טעימות מתוך ספרינו>יוֹלָה: טעימה מן הספר>

יוֹלָה / יואב אלוין

 
פתיחת הספר:


מה נותר מהלילה הזה, שכבר עלה על גדותיו והחל לגלוש במורד הבוקר כאילו הוא עוד אחד מתבשיליה – ביעבע ואיים להתפרץ בשערי שחר. ובדיוק כשמתחוללת הימשכותם של רגעים, ואירועים עוקבים בלתי־הפיכים מן ההווה אל ההווה הבא – בדיוק באותו זמן נכנס זבוב אל המטבח. אבל לונה עסוקה מכדי להרוג מטריד, ורק מזדרזת לסיים פעולות לפני שהבית יתעורר. מַשתיקה להבה כחולה ומסירה אורז מוכן אחד־אחד, טועמת תבלינים, מהמהמת טעים, והולכת אל ארון־הבגדים – מפלחת אוויר ופוסעת דרכו. כשהולכים מהר יוצרים מערבולות אוויר. אבל מי עֵר לרוח?

 

מעט מאוד תיקח איתה. שמלה אחת להחלפה, וחזייה ותחתונים – שניים. מה שמונח עכשיו על הגוף מספיק טוב. חייבת לארוז עוד בגד אחד להחלפה, מכנסיים וחולצה או שמלה? מתלבטת. שמלה! כן, בכל יום תחליף ותכבס בחוץ שמלה. ודאי תמצא בשיטוטיה ברז. חצר להתגנב, לנגב זיעה, לשטוף בית־שחי דביק, לרחוץ פנים, לשפשף ולייבש שמלה. עוד קודם תחליף אותה במקום מסתור, חדר־מדרגות, מחסן נטוש, אולי מקלט זנוח – מכירה אחד ברחוב שָׂרֵי ישראל 47. פעם, בעבר, פלשה אליו בחשאי והניחה ראש להרגיע. מנוחת הבורחת, אמרה. אחר־כך תצא לחפש את המים. רק אחר־כך מים, חושבת. אבל אלה הדקות האחרונות שנותרו לה, והכרח לנצל את הרגע. הזמן נדחס בדממה. ולדממה קשר נזיל עם הזמן. וכשלוּנה עומדת מול דלתות הארון, תחושת התפוצצות מציפה אותה. התפוצצות בגדים על קולבים רבים, נאנקים תחת שפע בגדיה, גודשים צפיפות מְקַמֶטֶת. ויוסף הבטיח להגדיל ארון, פעמֵי־פעמים תיכנן להוסיף דלתות ולהרחיב מקום. הבטיח מאהבה ותיכנן מכישרון. והתעכב. אבל עכשיו זקוקה רק לבגד אחד, שיתאים למסע העלוב־מפואר שלה. מתישהו, כשתחזור, תהיה חייבת להיפטר מהאיסוף המתמיד. אולי תנדב לנזקקים, חושבת. אבל איך תעביר מתנות ומחוות־אהבה של יוסף. ייפגע. היא תכתוב לו, התעכבת יותר מדי, בעלי, ואני נזקקתי למרחב, אז העברתי לאלה שהחלל אצלם בשפע. אבל הוא מעולם לא התערב בענייניה. לא, הוא לא מתערב בהחלטות אשה. הכל תמיד בה־בתוכה – הכל אצלה בראש.

 

הלילה מקצץ דק־דק את הדקות. והנה יוסף שרוע על המיטה, שוכב עירום וגלוי איברים, ולא נוחר. כל־כך יפה ישן, והיא מתבוננת בו מהורהרת, אילו זרוֹת היו בוהות בו כך – עירום וחלק וגברי בשריריו המצוירים, וברפיון איברים מלוא אורכו ותפארתו שוכב, ותפארתו גם באיבר־מינו, בהחלט גם שם. תאוות יצרים של זרוֹת, אילו היו בוהות בו, חושבת. והיא צופה בבעלה וּמְשַׁווה נשים אחרות לוטשות בו, נשים לא־מוגדרות ולא־מוכרות נועצות בו עיניים בעודו ישן כך. אין ספק כי המחזה היה מסכסך תשוקות להתנפל. תאוות בשרים הגבר הזה, והוא אינו מודע לכך – רק בלונה חושק. רק בלונה חודר. והיא עדיין מתבוננת בו, אֵל יווני מוצאת בו, גלדיאטור מודרני מתקופה רחוקה. וככל שרוצה בה יותר, כך היא חושקת בחופש. כי רק הבַּחוץ מטלטל אותה. רק.

 

די להרהורים מיותרים. זהו. מרגע שנפלה החלטה לא תיתן לַסָפק להמשיך לכרסם בה. יש לה מטרה – האשה האחרת שמתקיימת בה מייסרת אותה וסוגרת עליה כֶּלא. חייבת להרוג את זאת ולאפשר דרור לאחת. ללוּנה. וְלא, אני לא באמת שונה מכל אשה אחרת, שהיתה שמחה להשתחרר מכפילות מאולצת ומשעבדת, להינתק ממה שנאסר במחשבה ובמעשה. אם תמשיך עוד יום אחד את הכפילות הזו, ימחץ מכבש החיים את שתיהן. ולונה רוצה להרוג רק אחת, לזמן־מה רק את האחרת.

 

מחשבות מטלטלות הן שורש הבעיות מִתָּמיד, הן גרעין הפְּרָעות של חייה. החליטה איפוא וידעה – בהיעדרי שום דבר אינו קיים כאן יותר. כי אני אינני. ואם חלילה תתגעגע (אבוי לרגשות עכשיו) – כל שיעלה בדמיונה יהיה שארית מוחלשת של בית ומסגרת. יישאר גם יישאר ערפל צורות של אב ובן מבכים את לכתה אל חייה שלה. אילו יכלה, היתה אומרת להם דברי הרגעה, מבלפת כי תשוב. שהרי אמיתוּת דבריה נזילה. הכל זמני, חושבת ונשבעת ומניחה יד על החזה, על הלב. אבל איך תגיד ככה, כשהיא־עצמה מרוששת כבר משקריה. איך בדיוק? כבר דלה היא בשאיפות, מאסה באושר מתעתע, ולכן לא עלה בידה להתפייס אתו, עם האושר.

 

הַיידֶה, דַי־דַי כבר לונה, מספיק לחשוב. ועכשיו אחזה לזמן קצר בדלתות הארון, והן מוחשיות לנגיעה – זאת־אומרת קיימות. הדלתות. וידיה? החליטה לטייל צעדים אחרונים בבית ולמשש כל שפוגשות עיניה. הנה השידה הכמעט ריקה מטואלטיקה, היא אינה מתאפרת ולא מתחפשת, רק קרם־ניקוי וקרם־לחות מונחים במהופך על ארונית עץ. מעשה־ידי יוסף, הארונית. את הקרמים לא תארוז, כי מי יודע לאן תרחיק, וכמה כוח יהיה ברגליים האלה לשאת, ועד כמה ירושלים תספיק לה. יימח־שמה, ירושלים. מעדיפה להיות קלה. ונגעה בשפופרות הניקוי והלחוּת וביקשה לחוש ממשות־חומר. חשה באצבעות ונגעה בקיום. אמרה להיפרד בחושים ראשונים, להתנתק מן המוּכּר והקיים (בחיי, נחמץ הלב), הניחה ידיים על היומיום שתיכף לא יהיה. עכשיו מתקרבת אל הדבר שיחסר לה – הכוס שממנה לוגמת קפה־בחלב בבקרים מהורהרים. הכוס קיימת. עכשיו כוס תרעלתה. והנה הכיסא בעל המשענת המרופדת, תומכת בגבה כשמתרווחת מנוחה, מתנדנדת ציפייה, מתייגעת הַמְתָּנָה שישובו שני הגברים שלה – האב והבן – כל אחד בתורו ובזמנו. משענת הכיסא מלוטפת בידיה – לעזאזל, קיימת. מתיישבת לרגע, והכיסא חובק אותה. האם יהיה כאן בהיעדרה? נו, באמת! וכאן, בבקשה כאן, שוב כאן במטבח – אפשר בהחלט לגעת, בבקשה, אלה הכיריים שעליהם אני מבשלת ומטגנת מסורת של דורות סלוניקאים, טורחת ממולאים מכל העולה בדמיון, תפוחי־אדמה ממולאים, בצלצלים דחוסי בשר וצנוברים שקודם הושרו במיץ רימונים, עלי־גפן מלַפְּפים אורז, תבלינים ופיסטוקים ירוקים מרוסקים. ועוד מאכלים, חלקם סוד, הס מלגלות לאחרים. ופטיפורים, אָח הפטיפורים של לונה (עבודת נמלים ממש), מינים על מינים של סוגים וטעמים אותנטיים, chupar los dedos, ללקק את האצבעות. ללקק אותָך, לונה. ועל השיש (כשנקי היא משתקפת בו במהופך) מונח קרש החיתוך היקר ללבה, והוא חשוב בשביל הכריכים שמכינה ליוֹלָה בבקרים – גם בו לגעת? אוי בחיי, חוששת. אולי תכין לו עכשיו כריך, אולי תעשה (כבר עכשיו) מאות כריכים בשביל כל הימים שלא תהיה, כך תפצה על הבטחת הישָׁארוּת כוזבת! לא, תיפער תהום רוחשת בלהות. וגם אינה יודעת בכלל כמה ימים תיעדר. אבל הנה, חושבת, העתיד כבר כאן, וההווה רודף אותי בלי הרף. פתאום מציפה אותה אהבה, לרגע קצר אהבה. וחושבת איך אמרה פעם לילד, "אהבה? יש דבר כזה כשמסכימים להבין שהיא רק מסתירה רגעים קשים בחיים. אז אל תחפש את האושר, יוֹלָה. לחפש אותו זה סבל אינסופי, יוֹלָה". עכשיו חשה את הסבל נושר ממנה, כי החיפוש בבית הולך ונגמר, הנגיעות האחרונות הולכות ונשלמות. אבל מה לאושר ולאהבה, פתאום חושבת. איך שיקרה עוד פעם לילד.


---

'יוֹלָה' מאת יואב אלוין, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2012.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>