יום ה' בבוקר, כ' חשון תרע"ג, קומרנה.

משהו מעברי: זוכרני: בחורף העבר, בערב, בשעה השמינית; זה עכשיו שבתי משיעורי המיוחד, אצל סולצקי, למעוני, למִטבחה של "בַּתִיל זַמֶצ'יק". מדליק אני את עששיתי שעל השולחן, משים עליה את זכוכיתה שכמעט כולה מפוחמת, ושפורחים ממנה פירורי פיח, פושט את אדרתי ויושב אצל השולחן, על הכיסא המרובע, היחיד במטבח. מסביב דממה: בחדר הסמוך, שדלתו פתוחה, נמצאת באותה שעה "בתיל זַמֶצ'יק"; היא עומדת על ברכיה על הספה, כשהיא מעוטפת בסודר חם, ובידיה היא נשענת על השולחן שלפניה וקוראת מתוך ספר קריאה עיונית. בחדר מתקתק השעון צלולות, ובחוץ מטפטפות טיפות מן הגג בהפסקות קצרות ונופלות לתוך השלוליות מתוך בעבוע. אני יושב אצל השולחן ומעיין בספר. השולחן הפרוש  במפה מזוהמת – קצהוּ הימני משמש לי לכוננית, עליו מסודרים כמה ספרים זה על גב זה, – חלקו האמצעי משמש לי שולחן עבודה, ועל הקצה השמאלי פרוש עיתון ישן על המפה ועליו עומדת כוס בקערית, שבקרקעיתה יש שיור של תה. השעון מתקתק והטיפות מטפטפות, ובחדר מרחפת עצבות אלמית, קלה ונעימה. בחצר נשמעים צעדים איטיים; אני מכירם. הדלת נפתחת איטיוֹת ומתונוֹת; נכנסת היַלדה. אני איני מזדרז להסב את ראשי אליה, מפני שאני יודע שהיא נכנסה ולא אחרת. הילדה מברכת בערב טוב את בעלת מעוני, ניגשת אלי לאט, מפליטה "שלום" קצת חנוק, כשהיא תוחבת בידי את ידה הקרירה. אני מראה לה מקום לשבת על הדרגש העומד בין הכותל החוצץ את המטבח מן החדר השני לבין התנור – לאורכו – ובין שולחני, לימינו, לבין הכותל – לרוחבו; הדרגש – משכבי. הילדה יושבת בחשאי – ושותקת. אני מעיין עוד בספרי; צריך אני לגמור את העניין, והיא יושבת לימיני ומהרהרת מה, כשנודף ממנה ריח חוּצִי, רטוב וגִשְׁמי. אני גומר את העניין, פונה אל הילדה ומתחיל לדבר אליה בחשאי. מסתכל אני בעיניה החולמות, במגבעתה הכחולה-כהה, בצווארון סודרה האדום ובשמלתה הקצרה, התלמידתית. אנו מתלחשים, מתלחשים. בחדר אור כהה ועל הכותל שלימיני מתנועע צל ראשי בשערות ארוכות, וצל הילדה. ומספרת לי הילדה בקול חשאי ועצבני על העינויים שאמהּ הרעה והמקנאת מענתה מפני שהיא הולכת אלי, ועל הזלזולים והחירופים שהיא מחרפתה, – ומקוננת הילדה חשאית על מצבה, וצלה מתנועע איטיוֹת על הכותל – ואני שומע וצער לוחץ את לבי, מרככו וממסמסו. אני מדבר על לבה, מנחמה ומשדלה בדברי פיוס. הילדה מתפייסת קצת ומגחכת גיחוך קל, כִּגְחוֹך השקיעה ביום חורפי, על השלג. והכל בחדר מביע צער אילם ונעים, – הכל: האור הכהה והזכוכית המעשנת, הראי המאובק שאצל הספרים – והספרים, הדרגש והמצעות המקופלים למראשותיו, הנפשות השותקות וצלליהן, החלון היחיד המסוּכך במסך עד לחציו, ומחציו ולמעלה משקיף בו הלילה השחור וחלון הבית שמנגד, ודלי המים שעל הכיסא אצל החלון. הילדה שותקת ומביטה עלי במסירות ובתקווה, ואני מביט עליה באהבה אבהית. ככה אנו יושבים ויושבים...

---

'תחנות כָּבוֹת' מאת דוד פוגל, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1990.
© כל הזכויות שמורות.