שיסע אותנו קולה של השחקנית, שגבר ועלה בהדרגה. משחקה היה מחוכם, שכן יצא מתוך הנחה כי השירה שהיא מדקלמת כעת, מתקיימת, עוד בטרם הדקלום, כמכלול שאנו שומעים ממנו רק מִקטע, כאילו האמנית, כעוברת־אורח, הזדמנה לרגעים אחדים לטווח השמיעה שלנו.

ההכרזה על השירים, שכמעט הכל הכירו, הסבה הנאה. אך כשהביטו בשחקנית, לפני שהתחילה, והיא תוהה ובוהה לכל עבר, מרימה זרועות כמתחננת ופולטת כל מלה כאנקה, חשו הכל מבוכה, כמעט תדהמה, ממפגן זה של רגשות. איש לא דימה כי דקלום שירים עלול להיות משהו מעין זה. אולם אט־אט התרגלו, כלומר, שכחו את אי־הנוחות הראשונית, חילצו מה שטוב, שיווּ בראשם אופני דקלום שונים, כדי לומר: זה טוב יותר, זה פחות. אך בפעם הראשונה, כדרך שבדִיוּן משפטי רגיל, כשאתה רואה את הפרקליט פוסע קדימה, מנופף זרוע עטוית גלימה ופותח בנימה מאיימת, אינך מעז תחילה להביט בשכניך. זה נראה לך גרוטסקי, אבל אחר־כך נדמה לך שאולי זה נהדר, ואתה משהה את שיפוטך.

אף־על־פי־כן נדהמו המאזינים בראותם את האשה הזאת, בטרם השמיעה צליל אחד, מכופפת את הברכיים, מושיטה את זרועותיה כמערסלת יצור בלתי־נראה, מעקמת את ברכיה פנימה, ולפתע, כדי לדקלם שורות נודעות מאוד, מאמצת נימת תחנונים. הכל הביטו זה בזה מבלי לדעת איזה פרצוף ללבוש, צעירים חסרי־נימוס החניקו צחוקים, כל אחד הגניב מבט חטוף בשכנו, כעֵין זה ששולחים בסעודות מהודרות, כשמונח לידך כלי חדש שאינך יודע מה ואיך, מזלג לסרטן־ים, מגרדת לסוכר וכד', ואתה מטיל את יהבך על אורח מנוסה ממך, כדי שישתמש בו לפניך – כך אתה מקווה – ויורה לך דרך לחקות את מעשהו. כך תעשה גם כשמישהו יצטט באוזניך שיר שאינך מכיר ותרצה להיראות כמכיר, ואז, כשם שתפַנה למישהו דרך לעבור לפניך, כך תניח למלומד ממך, כמֶחווה, את העונג לומר מי חיברוֹ. בדומה, בהקשיבו לשחקנית, המתין כל אחד בראש מורכן ובעין חוקרת, עד שחברו ייטול יוזמה לצחוק או לשפוט, לבכות או למחוא־כף.

מרת דה פוֹרשֶׁוִיל, שחזרה במיוחד מאחוזת גֶרמאנט, אשר הדוכסית כמעט סולקה ממנה, לבשה ארשת קשובה, מתוחה, כמעט בלתי־נעימה, בין כדי להראות שהיא אנינת־טעם ואינה מגיעה רק כאשת חברה, בין מתוך עוינות כלפי הפחות מעוֹרים בספרות, שהיו עלולים לפנות אליה בנושא אחר, ובין מתוך ריכוז של כל ישותה כדי לדעת אם היא "אוהבת" או לא, ואולי מפני שגם אם מצאה "מעניין", היא לא "אהבה", לפחות לא את אופן דקלומן של כמה מן השורות. גישה זו אימצה לעצמה, כמדומה, גם הנסיכה דה גֶרמאנט. אך כיוון שהאירוע נערך בביתה, וכיוון שנעשתה קמצנית כשם שנעשתה עשירה, היה מנוי־וגמור עימה להעניק לרָשֶׁל לא יותר מחמישה ורדים, ונהגה כמוחאת־כפיים בשָׂכר. היא עוררה גלי התלהבות והפעילה מכבש כשפלטה סדרת קריאות מוקסמות. אבל פה חזרה והתגלתה כוֶרדוּרן, כי נראתה כאילו היא מקשיבה לשירים להנאתה הפרטית, כאילו התחשק לה שיבואו לדקלם אותם לכבודה, ולכבודה בלבד, ובמקרה נמצאים כאן גם חמש־מאות איש, מידידיה, שהרשתה להם לבוא כמו בהיחבא ולצפות בהנאתה הפרטית.

בד־בבד שמתי לב, מבלי להתבשם מעצמי – שכן היתה זקנה ומכוערת – שהשחקנית עושה לי עיניים, אף כי בהסתייגות מה. לאורך כל הדקלום ריצד בעיניה חיוך כבוש ונוקב, אשר נדמָה כאיתות לאיזושהי מוּכנות שייחלה לראות מצדי. כמה גבירות זקנות, שלא הורגלו בדקלומי שירה, אמרו בתוך כך ליושב לצידן: "ראית את זה?" ברומזן למימיקה החגיגית, הטרגית, של השחקנית, שאותה לא ידעו להגדיר. הדוכסית דה גֶרמאנט חשה באדווה הקלה והבטיחה את הניצחון בקוראה: "נפלא!" באמצע שיר, שהניחה כי אולי הסתיים. יותר מאורח אחד הקפיד להדגיש את קריאתה של הדוכסית בהנהון־מבט ובנדנוד־ראש, פחות כדי להפגין את הבנת המדקלמת ויותר את יחסיו עם הדוכסית. בגמר השיר, כיוון שנמצאנו בקרבת השחקנית, שמעתיה מודה למרת דה גֶרמאנט, ובה בשעה ניצלה את הימצאי בסביבת הדוכסית, נפנתה ושיגרה אלי שלום חינני. תפסתי כי זו אשה שאני אמור להכיר, וכי בניגוד למבטיו היוקדים של בנו של מר דה וֶגוֹבֶּר, שפירשתי אותם כברכת־שלום מצד אחד שטעה, הרי מה שפירשתי כמבט תאווה מצד השחקנית, לא היה אלא הזמנה מאופקת שאזהה אותה ואזַכֶּה אותה בברכת שלום. עניתי לה בשלום מחייך. "אני בטוחה שהוא לא מזהה אותי", אמרה המדקלמת לדוכסית. – "אדרבה", אמרתי בביטחון, "מזהה אותך לחלוטין". – "אם כך, מי אני?" לא היה לי מושג, ומצבי הסתבך. למרבה המזל, בעוד שלאורך טוריו היפים ביותר של לפונטן, שאותם דיקלמה בבטחה רבה, נתנה אשה זו את דעתה, מטוב־לב, טיפשות או מבוכה, רק על הקושי לומר לי שלום, הרי שבלוך, לאורך אותם טורים יפים, לא הירהר אלא בהכנותיו לזנק עם תום הדקלום – כמו נָצוּר אשר בחפשו מוצא, הוא דורך אם לא על גופם אז לפחות על רגליהם של שכניו – ולברך את המדקלמת, בין מתוך תפיסה שגויה של חובה, ובין מתוך יצר ראוותנות. "כמה מוזר לראות כאן את רָשֶׁל!" לחש על אוזני. באחת ניתץ השם המאגי את הכישוף אשר שיווה צורה אלמונית של זקֵנה סרוחה לפילגשו של סן־לוּ. מיד כששמעתי מי היא, זיהיתי אותה לחלוטין. "זה היה יפה ביותר", אמר לרָשֶׁל, ובאומרו מלים פשוטות אלו, סופקה תשוקתו והוא חזר למקומו, וכה התקשה וכה הרעיש עד הגיעוֹ, שזו נאלצה לחכות למעלה מחמש דקות בטרם תדקלם את השיר השני. בסיימה אותו, את "שתי היונים", קרבה דה מוֹרְיֶנוואל אל מרת דה סן־לוּ, שעליה ידעה כי היא משכילה מאוד, אך לא זכרה אם גם ירשה את הלגלגנות החדה של אביה: "זה באמת המָשל של לפונטן, נכון?" שאלה, כי היתה סבורה שזיהתה אותו, אך בלי ביטחון מוחלט, מפני שלא היטיבה להכיר את משלי לפונטן, וחוץ מזה, חשבה כי הם שירי ילדים, שאין מדקלמים בחברה הגבוהה. כדי לנחול הצלחה שכזאת מן־הסתם יצרה האמנית חיקויים של משלי לפונטן, הירהרה לה הגברת הטובה. וז'ילבֶּרט, מבלי להתכוון, עוד חיזקה אותה בדעתה. הואיל ולא אהבה את רָשֶׁל, וכיוון שרצתה לומר כי עם חיתוך דיבור כזה לא נותר שריד וזֵכר למשלים, היא אמרה זאת באופן הדק־מן־הדק, שהיה אופייני לאביה והותיר את התמימים מהססים באשר לכוונת דבריו: "רבע היה המצאת המבַצַעַת, רבע המצאת הטירוף, רבע אחר אין לו מובן, השאר – לפונטן", מה שאִפשר לדה מוֹריֶנוואל לטעון כי שמענו זה עתה לא את "שתי היונים" של לפונטן, אלא עיבוד שלכל היותר רבע ממנו היה של לפונטן, והדבר לא הפתיע איש, לאור בורותו היוצאת־מן־הכלל של הקהל.

---

'הזמן שנמצא: בעקבות הזמן האבוד – הסוף' מאת מרסל פרוסט, מצרפתית: הלית ישורון, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2012.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.