ימי ראשון ורביעי היו הימים השנואים עלי בשבוע. היו אלה הימים שאמי עבדה מחוץ לעיר, וכדי שלא תצטרך לעשות את כל הדרך חזרה באוטובוס היתה נשארת ללון בבית הוריה, וחוזרת רק למחרת.
בשעה חמש-וחמישים בבוקר היה מצלצל השעון המעורר, ומיד אחר-כך נשמע זרם המים במקלחת, ואחריו שריקת המים הרותחים בקומקום. לעתים, אם נחרותיה של אחותי הישנה במיטה התחתונה היו שקטות, יכולתי לשמוע את חיתוך העגבנייה לפרוסות דקות, ודמיינתי כיצד מניחה אמי את החיוכים האדומים על חיוכי אבוקדו ירוקים וסוגרת טוב-טוב בשקית. בשש-ורבע בדיוק היתה שופכת את שארית הקפה לכיור, סוגרת בשקט את הדלת, ממהרת אל התחנה המרכזית ונעלמת ליומיים ארוכים.
ברגע ששמעתי את הדלת נסגרת מיהרתי אל שולחן המטבח, לחפש את הפתק שהשאירה לנו. לעתים היו אלה הוראות מדויקות לאבי בדבר ארוחת הצהריים, ולעיתים רק ברכת יום טוב או איחולי הצלחה במבחן. את הפתקים הייתי אוספת וחוקרת. לפי אורך הפתק יכולתי לנחש את מצב רוחה. פתק מפורט העיד על מצב רוח קודר, ואילו פתק קצר העיד כי ישנה היטב ויצאה אל יומה בקלילות יחסית. את הפתקים היתה חותמת כך: אימאוהבת. כאילו היתה אהבתה מולחמת אל אימהותה ומשמשת לה כתחליף לשם.
שנאתי במיוחד את שעות החזרה מבית-הספר. אמנם אבי חיכה לנו כשחזהו מנופח בגאווה ועל השולחן ארוחת הצהריים שהצליח להתקין, אבל לתחושתי, ושלא באשמתו, היה הבית ריק. בלילות הייתי מתגנבת אל מיטתה, מחביאה תחת זרועי את חולצת הפיג'מה שלה, או מושכת אחת מערימת הכביסה המלוכלכת וישנה כשהיא צמודה אל נחירי. כשחזרה סוף-סוף הביתה, בערב יום המחרת, נשמעה באוזני אנחת השחרור שהשמיעה בשעה שחלצה את נעליה כצפירה המסמלת את מוצאי יום הכיפורים.
[שלוש נובלות: ספרה של אדוה בולה]
כשהתחלתי לכתוב את הנובלה הראשונה של 'דברים שאני יודעת על ר'' לא היה לי דבר מלבד התיאור הזה, ותחושה עזה של געגועים. למה אני מתגעגעת? על כך לא ידעתי להשיב. אבל ככל שהעמקתי בכתיבה הלכו הגעגועים והחריפו. כתבתי מתוך געגועים עזים לדבר שלא ידעתי מהו. לעתים נדמה שתחושת געגוע היא כללית, רגעית, אבל אצלי היתה זו תחושה מדויקת מאוד: יכולתי לנעוץ מסמר בדיוק במקום שבו חשתי את הגעגועים. רחל, נעמה ונטלי, גיבורות שלוש הנובלות המקובצות בספר, הפכו לשותפות הסוד שלי לאותה התחושה.
וגם הן, כמוני, שנאו את ימי ראשון ורביעי.
שלוש גיבורות הספר שונות זו מזו. הן בנות גיל אחר, מצבן המשפחתי והכלכלי אחר, ולכל אחת סיפור משלה, ובכל זאת הן דומות בעיני כאילו היו אחת. לשלושתן משותף אותו חיפוש עיקש אחר האדם שיוכלו להשתקף באישוניו ולראות את עצמן כפי שהיו רוצות להשתקף בעיני אימותיהן. כתינוק המחפש את השתקפות בבואתו באישוניה של אמו כאישור לקיום שלו, כך מחפשות הגיבורות של שלוש הנובלות את האדם שהשתקפות בבואתן באישוניו תיתן אישור לקיום שלהן, וחשוב מכך – ליכולות שלהן.
רחל, גיבורת הנובלה "זמן שאול", רואה לראשונה את כישרונה בעיניו של שאול, המרצה שלה מימי לימודיה בבצלאל. נעמה, גיבורת הנובלה "דברים שאני יודעת על ר'", מציצה אל עצמה-הבוגרת דרך עיני רבקה, המורה האלגנטית לפסנתר מהבית הסמוך, כשהיא נעמדת אל מול המראה: "לא האמנתי שזאת אני, שככה אני איראה כשאהיה גדולה". ומנגד מתארת נטלי, גיבורת הנובלה "מים עומדים" המבקשת נואשות לראות את עצמה בעיניו של אהובה, כיצד כשהיתה מביטה בעיניו היה נדמה לה שהיא מביטה במראה שקרנית המבליטה את פגמיה.
[אדוה בולה]
כשזיהיתי בשלושתן אותו רצון בוער למצוא את האדם שיהפוך אותן מבלתי נראות – לנראות, זה שתוכלנה להכתירו כתחליף אם, כבר היה מאוחר מדי. לא הספקתי להתריע בפניהן שדינם של המוכתרים להכזיב.
אבל כל אלה מסקנות שלאחר הכתיבה. בשעת הכתיבה היו בי רק געגועים וריח חמוץ של חולצת פיג'מה וקרעים של זיכרונות. כל זיכרון הוביל אותי אל זה שאחריו ואל זה שאחריו, כאילו היו הזיכרונות שרשרת עשויה מטפחות קוסמים, כל אחת מהן קשורה לאחרת וגוררת אותה במעלה שבילי הזיכרון, שבצידיהם צומחים פירות הפיטנגו האדומים שהיינו קוטפות בדרכנו חזרה מבית-הספר, מקפידות לשמור על השיח את הפירות הבהירים כדי שיחכו לנו למחרת. ואולי בעצם לא כמטפחות היו קשורים הזיכרונות שלי זה לזה, אלא היתה זו שרשרת ארוכה-ארוכה של חולצות פיג'מה ישנות שנודף מהן ריח זיעת לילה חמוצה, או אולי שרשרת חתימות בקצות הפתקים: אמאוהבת אמאוהבת אמאוהבת...
ועוד דבר אחד נגלה לי בזמן הכתיבה. נזכרתי במשחק ילדים שבו מניחים דף לבן על-גבי מטבע ומקשקשים בעדינות-בעדינות בעיפרון, עד שעולה המטבע ומתגלה בתוך העופרת. הופך מבלתי נראה לנראה. בדיוק כך הרגשתי, כאילו אני הולכת ומתבררת לעצמי, הולכת ומתגלה.
.jpg)
.gif)
.gif)