ואף־על־פי־כן, לאיש הנרדף ההולך כאן, רְדוּף צעדיו שלו, לאיש הארור הזה, רוצח אחיו, היתה התחלה טובה מזו של רוב האנשים. שתעיד על כך אמו, שפעמים כה רבות מצאה אותו יושב על הקרקע הלחה בגינה, מביט בשתיל קטן אשר נטעו לא מכבר, מחכה לראות אותו צומח. הוא היה בן ארבע או חמש, ורצה לראות את העצים צומחים. והיא, שדמיונה היה ככל הנראה עוד פורה משל בנה, הסבירה שהעצים ביישניים מאוד, הם צומחים רק כאשר איננו מביטים בהם, כי כשאנחנו מסתכלים, הם מתביישים, אמרה לו יום אחד. קין שתק כמה רגעים, שקע במחשבות, אבל מיד ענה, אז אל תסתכלי, אמא, כי ממני הם לא מתביישים, הם רגילים. אמו, שכבר תיארה לעצמה מה יקרה עוד מעט, הסיטה את מבטה, ומיד נשמע קולו של הבן בתרועת ניצחון, בדיוק הרגע הוא צמח, בדיוק הרגע הוא צמח, את רואה, אמרתי לָך לא להסתכל. בלילה ההוא, כשאדם חזר מהעבודה, צחקה חווה וסיפרה לו מה קרה, ובעלה ענה, הילד הזה יגיע רחוק. אולי היה מגיע, אלמלא נקרה אלוהים בדרכו. מכל מקום, הוא כבר הרחיק לכת למדי, אם כי לא במשמעות שאביו ניבא לו. גורר רגליים מרוב עייפות הוא מתקדם באזור שומם, שאין בו אפילו חורבה בטווח־ראייה, או כל סימן חיים אחר, רק שְׁממה מַשרה תחושת תלישות, שהחריפו השמיים הנמוכים ומטר סוחף ממשמש־ובא. לא יהיה לו מקום שיוכל לחסות בו, אלא מתחת לאיזה עץ, מהמעטים שצמרותיהם הזדקרו מעל לאופק הקרוב ככל שהתקדם לאטו. הענפים, שרובם היו כמעט נטולי עלים, לא הבטיחו הגנה ראויה־לשמה. ואז, כשירדו הטיפות הראשונות, הבחין קין שכותונתו מוכתמת בדם. חשב שאולי ייעלם הכתם בגשם, אבל מיד הבין שלא, שמוטב להסתיר אותו בעפר, איש לא יוכל לחשוד במה שנמצא מתחתיו, בעיקר משום שרבים מן האנשים באזור הסתובבו בכותונות מלוכלכות, זרועות כתמים. גשם חזק התחיל לרדת, ובתוך זמן קצר היתה הכותונת ספוגה, לא ניכר שריד מכתם הדם, וחוץ מזה, אם ישאלו אותו, יוכל תמיד לומר שזה דם של טלה. כן, אמר קין בקול רם, אבל הבל לא היה טלה, הוא היה אחי, ואני הרגתי אותו. ברגע ההוא לא זכר שאמר לאלוהים ששניהם אשמים בפשע, אבל עד מהרה סייע לו הזיכרון, ולכן הוסיף, אם אלוהים הוא באמת, לפי מה שאומרים, יודע הכל ויכול הכל, כי אז הוא היה מעלים משם את לחי החמור, אני לא הייתי הורג את הבל, ועכשיו יכולנו שנינו לעמוד בפתח הבית ולראות את הגשם יורד, והבל היה מודה שבאמת אלוהים עשה רע בכך שלא קיבל את הדבר היחיד שהיה לי להציע לו, את הזרעים ואת השיבולים שנולדו מעמלי ומזעת אַפַּי, והוא עדיין היה חי, ואנחנו היינו חברים כמו שהיינו תמיד. לבכות על חלב שנשפך לא כל־כך מיותר, בניגוד למה שאומרים, אפשר ללמוד מכך משהו, כי מודגם לנו הממד האמיתי של האיוולת שיש במעשים מסוימים של בני־האדם, שכן אם החלב נשפך, הוא שפוך, ואין לך אלא לנגב אותו, אך אם הבל מת כתוצאה מהריגה נפשעת, הסיבה לכך היא שמישהו נטל את חייו. לשקוע בהרהורים בעוד גשם יורד עלינו ודאי אינו הדבר הנוח ביותר בעולם, ואולי משום כך פסק הגשם בבת־אחת, כדי שקין יוכל לחשוב כאוות־נפשו, לעקוב בחופשיות אחר חוט המחשבה שלו ולראות לאן יוביל אותו. אבל לא הוא ולא אנחנו לא נדע לעולם לאן, שכן התגלותה הפתאומית של בקתה, שצצה יש־מאין, הסיחה את דעתו מהגיגיו ומתלאותיו. מאחורי הבית היו סימנים לעיבוד אדמה, אבל היה ברור שיושביו נטשו אותו לפני זמן רב, ואולי בעצם לא לפני זמן רב מאוד, אם נביא בחשבון את החולשה היסודית ואת הלכידות הרעועה של החומרים שמהם נבנו בתי המגורים הצנועים האלה, אשר נדרשו בהם תיקונים תדירים כדי שלא יתמוטטו בתוך עונה אחת בלבד. בהיעדר יד דואגת, יתקשה הבית לעמוד בפני פעילותם המאכלת של פגעי מזג־האוויר, בעיקר של הגשם הנספג בלבני הבוץ, ושל הרוח המשייפת את הקירות כאילו היא מצוּפָּה בנייר־זכוכית גס. כמה מהקירות הפנימיים קרסו, התקרה התמוטטה ברובה, ושרדה רק פינה אחת מוגנת יחסית, ובה צנח ההלך המותש שלנו. בקושי עמד על רגליו, לא רק בגלל ההליכה הממושכת, אלא גם משום שהרעב החל להציק לו. היום כמעט הגיע לקצו, בתוך זמן קצר יהיה לילה. אני אשאר כאן, אמר קין בקול רם, כהרגלו, כאילו הוא צריך להרגיע את עצמו, הוא, שאיש אינו מאיים עליו ברגע זה, וקרוב לוודאי שאפילו אלוהים־עצמו אינו יודע היכן הוא. אף־על־פי שמזג־האוויר לא היה קר מדי, העבירה בו צמרמורות הכותונת הרטובה, הדבוקה לעור. הוא חשב שאם יפשוט אותה, יהרוג שתי ציפורים במכה אחת, ראשית, מפני שתיפסק הצינה, ושנית, מפני שהכותונת, מאחר שהיא מאריג דק יחסית, תתייבש בתוך זמן קצר. כך עשה, ומיד השתפרה הרגשתו. אומנם לא טוב היה בעיניו לראות את עצמו ערום כפי שבא לעולם, אבל הוא היה לבדו, בלי עדים, בלי מישהו שיוכל לגעת בו. המחשבה הזאת העבירה בו צמרמורת חדשה, אבל שונה, לא זו שנבעה ישירות ממגע הכותונת הרטובה, אלא מין רטט באזור איבר־המין, תפיחה קלה, שנעלמה כהרף־עין, כאילו הביכה את עצמה. קין ידע מה זה, אבל למרות עלומיו לא הקדיש לדבר תשומת־לב, או פשוט פחד שצפונה בו רעה יותר מטובה. הוא הצטנף בפינתו, הצמיד את ברכיו לחזה, וכך נרדם. צינת השחר העירה אותו. הוא שלח את ידו למשש את הכותונת, חש שעדיין נותרה בה לחות, ואף־על־פי־כן החליט ללבוש אותה, היא תתייבש על הגוף. לא היו לו חלומות, גם לא סיוטים, הוא יָשַׁן כפי שמניחים שאבן ישֵׁנה, בלי מצפון, בלי אחריות, בלי אשמה, אלא שמלותיו הראשונות, עם אור ראשון, היו, הרגתי את אחי. אילו היו הזמנים אחרים, אולי היה בוכה, אולי היה נואש, אולי היה מכה באגרופים בחזהו ובראשו, אבל מאחר שהדברים הם כפי שהם, ולמעשה העולם זה עתה נחנך, עדיין חסרות לנו מלים רבות בשביל שנתחיל לנסות לומר מי אנחנו, ולא תמיד אנו מוצאים את אלו שמיטיבות להסביר, ולפיכך הסתפק קין בחזרה על המלים שכבר אמר, עד שחדלו להביע משמעות והיו רק סדרה של צלילים חסרי־קשר, מלמולים חסרי־פשר. ואז קלט שבסופו של דבר חלם, לא בדיוק חלום, אלא ראה תמונה, של עצמו, חוזר הביתה ופוגש בפתח את אחיו שמחכה לו. כך יזכור אותו כל חייו, כאילו השלים עם פשעו ואינו חש עוד צורך לסבול מחרטה.