בעקבות פלאנרי או'קונור 

חנה בת שחר

בספרה החדש, 'עץ הדודא', שרואה אור בימים אלה בסדרת "הספרנית" בעריכת יהודית קציר, כותבת חנה בת שחר על נשים שבחייהן מהדהדים אירועים שהתרחשו לדמויות מהתנ"ך. בת שחר מספרת מדוע היא בוחרת לכתוב דווקא על הצדדים האפלים בחיי גיבורותיה.

מידי פעם, כשספר פרי עטי מגיע לידי מי ממכרי והם מזהים את הכותבת, הם פונים אלי בטון נעלב או כעוס, ושואלים מדוע סופרת מהמגזר החרדי אינה מתארת את הדברים היפים המאפיינים את הציבור הזה: את גמילות החסדים, את כיבוד ההורים, ובעיקר, את האמונה שכל מה שהקב"ה עושה – לטובה הוא עושה.   כאשר קורא פונה אלי בטרוניה כזו ומבקש לספר סיפור מייצג, "סיפור בהזמנה", אני מהרהרת בהקדמה שכתבה הסופרת פלאנרי או'קונור לספר הזיכרון למרי אן.   את ההקדמה לספר Memoir of Mary Ann A כתבה או'קונור בעקבות מכתב מנזירה, מנהלת מוסד לחולי סרטן חשוכי-מרפא, שביקשה בו מן הסופרת לכתוב את סיפור חייה של ילדה שנפטרה מסרטן במוסד שלה בגיל שתים-עשרה. במכתבה סיפרה הנזירה שמרי אן נולדה עם גידול בצד אחד של פניה, אשר בגללו הורחקה עינה האחת, "אך עינה השנייה, לעומת זאת, הבריקה והזהירה, קרצה ופיזזה בשובבות שכזו, עד שלאחר פגישה עימה היה בן-שיחה שוכח שלפניו ילדה מוכת גורל ומעוותת, והיה מוכרע על-ידי שמחת החיים המדהימה ששפעה ממנה". או'קונור התבקשה לכתוב על ילדה זו "כמות שהיתה", אבל לא עובדות יבשות אלא סיפור או אפילו רומאן שיתאר את דמותה המופלאה.   או'קנור פותחת את ההקדמה שלה במילים: "סיפורים על ילדים קדושים נוטים להיות מזויפים". היא מסבירה את הדבר בכך שהמבוגרים כותבים אותם כדי לחנך וגם לשעשע. מתמונת הילדה שצירפה הנזירה למכתבה מסיקה פלאנרי כי המום בפניה של הילדה לא היה חינני דווקא, אלא גרוטסקי. אמנם היא היתה מסוגלת להזדהוּת עמוקה עם מרי אן ועם גבורת רוחה (שהרי גם בחייה-שלה היו סבל וחולי), אבל כפי שכתבה, מה שריתק את תשומת לבה – במקרה זה כמו במקרים אחרים – היה דווקא צדם המעוות של פני הילדה, הגידול הממאיר, המום והמחלה. במאבק בין הרצון הטוב להיענות לַפנייה לכתוב על הילדה "הקדושה" (לפי המינוח הנוצרי), לבין אמת האמן שבה, הכריע קול האמן. "קשה להסביר לאנשים שאינם כותבים, שכישרון לכתוב אין פירושו כישרון לכתוב כל דבר", היא כותבת, ובמשפט זה היא מסבירה את נטייתה להיצמד לז'אנר שאינו דידאקטי ומשעשע, אלא מבטא את קולה האמיתי.   ['עץ הדודא', סדרת "הספרנית", 2013]   הרעיון לכתיבת הספר 'עץ הדודא' עלה בדעתי בשנת 2006. באותה שנה הוזמנתי לסמינר מטעם ארגון יהודי-אירופאי בשם Paideia, שהתקיים בעיר טרואה ((Troyes שבצרפת. שם פגשתי את המשוררת והסופרת הנורווגית אסטרי קלופּה (Astri Kleppe). במהלך הסמינר התבקשו המשתתפים להציע פרויקטים תרבותיים-יהודיים. אסטרי ואני הצענו לכתוב ספר משותף ובו סיפורים על דמויות נשים מהתנ"ך. הנחנו שחיי שתינו, השונים כל-כך אלה מאלה, יאירו את הסיפורים מזוויות שונות, וביקשנו לתת קול לדמויות שקולן כמעט לא נשמע.   דוגמה לסיפור כזה היה "אסנת", שפרסמתי בספרי 'יונקי הדבש המתוקים' (הספריה החדשה) בשנת 1999. הסיפור נכתב מנקודת מבטה של הבת אסנת המספרת על אמהּ, אשת פוטיפר, ועל אהבתה לעבד העברי יוסף:   "אמא, שלא ידעה את נפשה בחברת סאף, היתה פוגעת פעם בו ופעם באבא, ואי אפשר היה לעצור בעד התפרצויותיה. באותה תקופה הפך סאף ליד ימינו של אבא וליועצו בענייני כספים. הוא היה מבלה בביתנו שעות רבות, ואמא עקבה אחרי פגישותיו עם אבא, תחילה בחשדנות ואחר-כך בקוצר-רוח. באותם ימים החלה להאשים את אבא שבזבז את ירושת הוריה ונכשל בעסקיו. אגרופיה הקטנים היו נקמצים אין-אונים כאילו ביקשה להכותו. אבא היה שומע את עלבונו ומחריש. ראשו הכבד שח בין כתפיו העבות ובדיחותיו הפכו מרירות ועוקצניות. ידעתי שבעיניו אמא היא ילדה, בת עשירים מפונקת, כך היתה וכך תהיה תמיד. הוא לא גילה עניין במשוגותיה ובמצבי-רוחה המתחלפים, ולא ייחס חשיבות לדמעות שהציפו שוב ושוב את עיניה בלי שום סיבה לכאורה. (...) הוא לא הבין ולא שם לב שחייה הפכו עינוי מתמיד, חסר פשר, מאז נכנס לתוכם סאף".    אסטרי בחרה לכתוב על אשת לוט ועל בנות לוט, אני בחרתי לכתוב על האשה השונמית ועל ימימה בת איוב. ואף-על-פי שבסופו של דבר רעיון הספר המשותף לא יצא לפועל, שתינו לא וויתרנו עליו והמשכנו לכתוב ספרים נפרדים לפי אותה מתכונת שבחרנו, כל אחת בסגנונה ובשפתה.   [מימין: אסטרי קלופה, משמאל: חנה בת שחר]   עלי להבהיר: התנ"ך הוא בעיני ספר מקודש, לא התכוונתי להוסיף עליו או לגרוע ממנו. דמויות הנשים המופיעות בסיפורַי, כמו גם תולדותיהן, רגשותיהן והווייתן, אינן בשום אופן פרשנות לתנ"ך. כתבתי על נשים בנות זמננו, שבגורל חייהן מהדהדים אירועים שהתרחשו לדמויות בתנ"ך. כך, לדוגמא, על ימימה בת איוב נכתב שנולדה אחרי ש"ה' ברך את אחרית איוב מראשיתו", ואילו ימימה בספרי לומדת את ספר איוב לבחינת הבגרות, וכבת לאב חולה היא משווה את גורלה לגורל בת איוב. גם על סרח בת אשר לא נכתבו בתורה אלא אזכורים אחדים, ואני בניתי את דמותה סביב קשריה עם דודהּ יוסף. מסגרת התנ"ך העניקה לי חלון הצצה לדמויותי ולתולדותיהן, אבל לא יכולתי להתעלם ממה שבאמת ריתק אותי בהן, מן הצדדים האפלים בחייהן וניסיונותיהן להתמודד עמם. בכך הלכתי בעקבות דבריה של פלאנרי או'קונור במסה שלה על הילדה מרי אן. וכך נכתבו הסיפורים שלי על הדמויות השתוקות הללו, כל אחת על-פי דרכה.