תאריכים בביוגרפיה של גוגול 

מנחם פרי

לתרגום החדש של 'נפשות מתות', שיראה אור בשבועות הקרובים, מצורפת ביוגרפיה קצרה של המחבר – איש בעל דמיון יוצא-דופן ונטייה עזה להפרזות ולבדותות, כותב גאוני שחייו הגיעו לסיומם הנורא כשהיה בן 43 בלבד. כאן אנו מביאים את תולדותיו בעשרים שנותיו הראשונות.

ניקולאי גוגול־יאנוֹבסקי בא לעולם, למשך 43 שנה, ב־20 במארס, 1809, בעיר סוֹרוֹצ'ינצי, במחוז פּוֹלטָבָה, אוקראינה. התאריך הזה, שמציינים כולם, הוא לפי הלוח היוליָאני, שהיה נהוג ברוסיה. כדי להמירו לתאריכי הלוח הגרגוריָאני שלנו יש להוסיף (במאה ה־19) 12, ונאבוקוב היה הראשון שחישב והצביע על כך שגוגול נולד איפוא, למען "האמת־לאמיתה", באחד באפריל, תאריך ראוי ביותר למי שכל חייו פיזר בשפע בדותות־מהַתלות עליו ועל אחרים.   אבל ניקולאי, הילד המתולתל, היה חולני ומופנם ודווקא רציני מכפי גילו. אביו, ואסילי אָפָנַסיֶביץ', היה בעליה של אחוזה זעירה (הכפר ואסיליֶבקה, על שמו), בת פחות ממאתיים צמיתים. הוא כתב כמה קומדיות עממיות באוקראינית, וגם ביים אותן ושיחק בהן ב"תיאטרון" כפרי, ששיחקו בו בני־משפחה וצמיתים באחוזת הדוד של אשתו. לימים, כשגוגול הבן כבר גר בפטרבורג, הוא ביקש מאמו שתשלח לו שתיים מן הקומדיות של אביו כדי לעניין בהן תיאטרונים. אחת הקומדיות הללו נדפסה בספר, כמה פעמים.   אמו של גוגול, מָרייה איבאנוֹבנה קוֹסְיָארוֹבסקָיָה, היתה בת 14 כשהתחתנה עם אביו, ובת פחות מ־18 כשנולד בכורה ניקולאי, אחרי שלוש הפלות (אחריו ילדה עוד בן ושלוש בנות). היא היתה אשה היסטֶרית למדי, תמימה, מלאה דמיונות ואמונות טפלות, אולי מין קוֹרוֹבּוֹצ'קה מ'נפשות מתות'. גוגול כתב אליה מכתבים בקביעות כל חייו, נתן לה עצות בענייני ניהול האחוזה (שכבר ניהלה כאלמנה), חזר וביקש ממנה – בשנים שעוד כתב סיפורים "אוקראיניים" – שתשלח לו תיאורים של מסורות ומנהגים ומלבושים ("מן הבגד העליון ועד למגפיים"), ושל רוחות ושדוני־בית "עם פרטי תעלוליהם" – וכשהתחיל להתפרסם, גם נחרד שהיא, באחוזה שלה, מייחסת לו כל־מיני יצירות ירודות של מחברים רוסים וצרפתים, אשר שמותיהם, לדעתה, הם פסבדונימים של בנה. הוא לא זכה לשמוע איך היא מתראיינת אחרי מותו ומתעקשת שבנה המציא את מכונת־הקיטור ותיכנן את רשת מסילות הברזל שנבנתה ברחבי רוסיה בשנות ה־1850. (בנה עצמו פיזר לאורך חייו בקור־רוח בין ידידיו אינספור אינפורמציות בדוקות, כגון, שוועדת רופאים פאריזאית מצאה שהקיבה שלו מונחת הפוך בבטנו).   ['נפשות מתות', בתרגום רִנה ליטוין]   בן פחות משלוש־עשרה, ב־1821, אחרי שנה של דיכאון בגלל מות אחיו הצעיר ממנו בשנה, נשלח גוגול ללמוד בפנימייה לבנים, בנֶז'ין (לבני מעלה), ולאחוזת הוריו היה מגיע רק בחופשות. בהמשך חייו, עד מותו, יוסיפו להיות הנערים מן הפנימייה הזאת חבריו האמיתיים, שאיתם ירגיש חופשי יותר מאשר עם רוב האחרים. הם זכרו את יאנובסקי (כך קראו לו שם, ולא גוגול) כנער זב אוזניים, בעל פצעים מוגלתיים סביב הצוואר (חזירית־העור), בעל תלתלים שמנוניים, ובכיסיו ממתקים (עובדה זו הועברה לצ'יצ'יקוב בימי בית־הספר של זה). אצבעותיו וספרי הלימוד שלו היו דביקים מדברי־המתיקה, ולפיכך נרתעו חבריו מלגעת בחפציו; ואילו הוא נרתע ממשחקים פיזיים, לא הִרבה להתרחץ, והצטיין בשקרים נועזים ובסרקאזם, שלא חיבב אותו על חבריו. פעם נגזרה עליו שם הלקאה, אך הוא ניצל ממנה באמצעות עיניים פעורות, קצף בפיו וצעקות מפחידות, והמורים המבוהלים שלחו אותו לנפוש כמה ימים במרפאה. הנערים ערכו עיתון בית־ספר, שגוגול כתב בו, והעלו מחזות, שגוגול צייר להם תפאורות, ביים כמה מהם, והצטיין בהם כשחקן בתפקידי נשים זקנות. המורה לספרות סבר שפושקין משורר ריק וחרחרן, וגוגול מסר לו, בתור חיבורים של עצמו, שירים שהעתיק מפושקין; המורה החזיר לתלמידו את "החיבור" עם תיקוני שפה קפדניים.   ב־1825 מת אביו של גוגול, וב־1827, עדיין בגימנסיה, כתב גוגול את יצירת הספרות הראשונה שלו (שיפרסם כעבור שנתיים) –  אידיליה רומנטית בת כ-1200 שורות שיר, שגיבורה סטודנט גרמני, והיא מתרחשת בכפר גרמני קסום. הגיבור הוא גַאנְץ קיכֶלגארטֶן, ועל שמו קרויה האידיליה. משהו מגוגול מתחיל להפציע בה בשורות כגון: "איש מת, בתכריכי לָבן, מתוך קברו / החוּצה את עצמו מושך לאט, / ובחשיבות מעצמותיו את עפרו / מבריש: איזה בחור, הידד!" נמצא באידיליה גם רַעַם שמרעים "שקוע בשרעפיו", ועדר פרות מלוּוה בתואר "מתבדח".   לאחר סיום הגימנסיה נסע גוגול מוואסיליֶבקה, עם צמית משרת, לגור בפטרבורג (דצמבר, 1828), בתקווה למצוא מִשׂרַת פקיד בשירות הממשלתי. את ההלם של חוויית המפגש עם העיר, אחת משתי הבירות של רוסיה, השאיל לימים לגיבורי "האדרת" שלו. אפו קפא מיד מקור (כמו אפו של השומר בסמטת קיריושקין), וזמן מה לא חש אותו; המחירים הדהימו אותו, והוא שלח לאמו פירוט של הוצאות הכרחיות שהוציא בסך 680 רובל (מכתב מן ה־3 בינואר, 1829): 300 רובל הוציא בדרך; 200 רובל עלו לו מכנסיים ופראק; 100 רובל הלכו על כובע, מגפיים, כפפות, רַכָּבים ושטויות זִבליות חיוניות אחרות; ושמונים רובל הוציא רק על תיקון האדרת שלו והחלפת הצווארון שלה (זה בדיוק מה שנאלץ אקאקי אקאקייביץ' שלו להוציא לחרדתו על האריג, על הצווארון מפרוות־חתול ועל שכר עבודתו של החייט בשביל האדרת החדשה־לגמרי שלו).   [ניקולאי ו. גוגול 1852-1809]   בניגוד לאקאקי, גוגול אינו מוצא עבודה כפקיד. הוא חי על הכספים ששולחת לו אמו. ב־1829 הוא מפרסם, תחת שם בדוי, שיר גרפומני בן חמישה בתים, "איטליה" (בכתב־העת 'בן המולדת'). בסמיכות ל"הוֹ, איטליה", ש"כולה גן־עדן", צצה בכל־זאת שורה מבטיחה כמו: "מתחת לשמש מדבֵּר הגל מתוך שינה". ביוני של אותה שנה הוא מדפיס כספר, על חשבונו ותחת השם ו. אַבלוֹב, את האידיליה 'גאנץ קיכלגארטן' שהביא עמו. אחרי שתי ביקורות קטלניות אץ גוגול לקנות בחזרה מן החנויות את כל העותקים הלא־מכורים של האידיליה, והוא שורף אותם בעזרת משרתו הצמית.   זאת השריפה הראשונה, מתוך ארבע, של יצירה שלו שגוגול מחולל במהלך חייו. הבאה תהיה כעבור למעלה מעשר שנים: אז הוא ישרוף מחזה (מחיי הקוזאקים), משום שידידו, המשורר ז'וקובסקי, נרדם כשקרא אותו באוזניו. ההעלאות־על־המוקד החשובות יותר היו שתי השריפות של החלק השני של 'נפשות מתות', ב־1845 וב־1852.   וכפי שינהג גם בעתיד לאחר שיחווה כישלון ספרותי, בורח עתה גוגול לראשונה מרוסיה לחו"ל. לשם כך הוא שם את ידו על סכום כסף ששלחה לו אמו לצורך תשלום הריבית השנתית על הלוואה שקיבלה (תמורת מִשכוּן אריסים) מוועדת האפוטרופסות (הוועדה שנכנסה לעמ' 296 של 'נפשות מתות'). הוא השיג לאמו דחיית תשלום של ארבעה חודשים תמורת קנס חודשי של חצי אחוז, ובמכתב שהוא משגר אליה לאחר מעשה (24 ביולי, 1829) הוא מעניק לה ייפוי־כוח נוטריוני למכור את החלק הרשום על שמו באחוזה שלהם, אם לא תצליח להשיג מחדש את הכסף באופן אחר.   המכתב הדרמטי והמניפולטיבי לאם מדבר על מחשבות מתחשרות כעננים, שאיזה כוח נעלם מדרבן אותן לשפוך את עצמן לפניה ובו־בזמן בולם אותן מלחשוף בפניה את מעמקי נשמתו המרוסקת... ידו הכבדה הצודקת של אלוהים נחה עליו כעונש על שחיפש בפטרבורג את ההבלים התפלים של העולם (חיי פקיד) במקום לטפח את האדמה הממשית שנתן האל לאצולה הרוסית. (הרעיון הזה יצבע את החלק השני של 'נפשות מתות', וכאן כותב אותו גוגול ובו־בזמן מצרף אליו ייפוי־כוח לאמו למכור את אדמתו...)   אבל התירוץ הכי דרמטי לבריחה הפתאומית מפטרבורג הוא "התוודות" על בהלה היסטֶרית מאיזו אשה: "ניחנתי בחוסן מוסרי – דבר נדיר בגבר צעיר, מי היה מצפה אצלי לאיזו חולשה? אבל אז ראיתי אותה... לא, לא אגלה את שמה... היא נשגבה מדי; אף־אחד, ולא רק אני, לא יכול לזכות בה. הייתי מכנה אותה מלאך, אך הביטוי הזה אינו הולם אותה. היא אכן אֵלָה, אבל אֵלָה הלבושה במידה מסוימת בתשוקות אנושיות. הברק הפוגע של תוויה נחרת מיד בלב; עיניה מפלחות מיד את הנפש; שום יצור לא יוכל לעמוד בזוהר היוקד והחודר שלה [...] רציתי להביט בה רק פעם אחת, רק לכך התאוויתי [...] כל הדברים שבעולם הפכו זרים לי לחלוטין [...] הבנתי שעלי לברוח מעצמי אם אני רוצה להישאר בחיים". חלק מן הביוגרפים של גוגול סבורים שהאשה הזאת היא המצאה לצורך האם; במכתבו הבא (כבר מגרמניה) שכח גוגול את דבר קיומה, ואת נסיעתו הבהולה נימק בזיהום חמור בדם שהתגלה אצלו, ובפריחה קשה על פניו וידיו, וטען כי נוסע כדי להבריא במי המרפא של עיירה קטנה ליד ליבֶּק, העיר שבה שהה בגרמניה.   גוגול הגיע לגרמניה ב־1 באוגוסט (13 לפי הלוח הגרגוריאני), ובשובו לפטרבורג כעבור כשבעה שבועות כבר ציפה לו מכתב היסטֶרי מאמו, שהסיקה מצירוף שני מכתביו כי הסתבך עם איזו אשה מפוקפקת ונדבק במחלת־מין. גוגול – האיש שכל חייו לא ידע אשה, ורק פעם אחת, בפטרבורג, ליווה את חבריו מימי נֶז'ין לבית־זונות, אך לא גילה שום עניין במתרחש שם – מתפלץ למקרא ההשערה של אמו, החושדת שבנם של הורים־מלאכים כפי שהיו לו עלול להיות מפלצת כזאת ולחטוף מחלה מבעיתה כזאת.   אך ה"אֵלָה" המאיימת, גם אם הומצאה, קשורה באספקט אותנטי במיניות של גוגול, שרוב הביוגרפים שלו סובבים סביבו סחור־סחור בזהירות: הימשכותו הרגשית לגברים, וחרדתו הנוראה מנשים (אלא־אם־כן הן מתנזרות ממין והוא לגביהן מדריך רוחני; כגון, אלכסנדרה סְמירנוֹבנָה בת־הלוויה של שתי מלכות רוסיות, שגוגול ראה בנפשה נפש תאומה שלו כ"שני אחים תאומים", ופנה אליה במכתב במלים: "אחי היפה"). נאבוקוב כותב על גוגול כי "מה שלא היו חיי המין שלו... הוא הפגין אדישות מוחלטת כלפי נשים", אבל סיימון קארלינסקי כתב ספר שלם (ומבריק) על 'המבוך הסקסואלי של ניקולאי גוגול' אשר בו הוא סורק בעין בלשית את כל הביוגרפיה של גוגול ומצביע על "האוריינטציה ההומוסקסואלית" שלו, אך גם מדגיש כי המונח "הומוסקסואליות" מתייחס, במקרה של גוגול, "להימשכות הרגשית העזה לבני מינו ולסלידה ממגע מיני או רגשי עם נשים, יותר מאשר למיניות גופנית כלשהי".   [הביוגרפיה המלאה מופיעה בתוך 'נפשות מתות'.]