מכתב ליהודית קציר 

שמעון פרס; פתיח מאת מנחם פרי

ב-14 ביולי 2013 מצאה יהודית קציר בתיבת המייל שלה מכתב מנשיא המדינה שמעון פרס: שלושה עמודים שמתארים את רשמיו ומחשבותיו בעקבות קריאת הרומאן 'צילה'. ברשותו, אנו מביאים את המכתב המלא. בפתיח מספר מנחם פרי על מכתבו הראשון של פרס לקציר, בתחילת דרכה – מכתב שכתב פרס, שר האוצר דאז, בעיצומה של דרמה פוליטית.

פתיח מאת מנחם פרי: המכתב הראשון למכתבו של שמעון פרס ליהודית קציר על 'צילה' קדם, לפני למעלה מ-23 שנה, מכתב מפורסם שלו מאפריל 1990 על 'סוגרים את הים' – מכתב שמילא תפקיד בהתקבלות המסעירה של הספר, אך גם אולי מסביר איך לא נהיה פרס ראש-ממשלה באותו חודש אפריל.   השבוע הראשון של אפריל 1990 היה שבוע תזזיתי וגורף בשביל פרס. שבועיים קודם לכן – לאחר שראש-הממשלה יצחק שמיר סירב להצעתו של ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה של ארצות-הברית, שישראל תישא ותיתן עם משלחת פלסטינית – הצליח פרס, שר האוצר, להפיל את ממשלת שמיר בעזרת ש"ס ואגודת ישראל. עתה היה עליו להקים ממשלה חדשה, אלא שהרב שך אסר על ש"ס להצטרף לממשלה של "אוכלי שפנים" ולפרס נותרה כתומכת רק אגודת ישראל.   ביום שישי, 6 באפריל, הלכתי למשרדו של פרס בקריה בתל-אביב (משרד שר האוצר ברחוב ארניה) לחזק את ידיו. המשרד היה כולו כמרקחה. יוסי ביילין, עוזרו של פרס, רקח בחדר הסמוך. פרס נראה מותש ואמר שעל הנייר יש לו 61 תומכים, אך הרגשתו אינה טובה. לא בזבזתי את זמנו, אך השארתי לו ספר חדש של סופרת לא ידועה, את 'סוגרים את הים' שהדפסנו שבועות ספורים קודם לכן, ואיחלתי לו שאחרי שיהיה לראש-ממשלה בשבוע הבא, שבכל זאת ימצא זמן לקרוא את הספר.   מישהו אמר לי שבמזנון שבחצר יש חומוס מצוין ופניתי לשם, והחומוס – והבירה שליוותה אותו – אכן היו מצוינים. אחרי למעלה משעה של ישיבה במזנון עשה הטבע את שלו. חזרתי איפוא למשרד של פרס, ובעוד אני נכנס לחדר השירותים יוצא פרס ומעכב אותי בדלת: הוא כבר סיים לקרוא את הנובלה הפותחת את הספר – "שלאף שטונדה" – ועכשיו הפליג בהרחבה בשבחיה. אמרתי לו: "שמעון, זה מה שאתה עושה במקום לדאוג להצבעה ביום רביעי? קורא ספר?" ביום רביעי היה פרס אמור להציג את ממשלתו החדשה ולזכות לאמון הכנסת. אפילו רעייתו סוניה חרגה ממנהגה והצטרפה אליו בנסיעתו לירושלים. אבל כבר בשבע בבוקר התברר ששניים מתוך חברי הכנסת מאגודת ישראל התפוגגו. אחד מהם חתם על הסכם עם פרס בדיו שנעלמת; ואריק שרון, כך אמרו, החביא את שניהם באיזה פרדס בחבל לכיש...   כך או כך, פרס לא נעשה אז ראש-ממשלה, אך כעבור ימים אחדים הגיע ממנו מכתב ארוך ומפורט על 'סוגרים את הים', שבינתיים סיים לקרוא את כולו. המכתב פורסם בעמודי החדשות של 'ידיעות אחרונות' והפנה את תשומת הלב לספר. עד סוף מאי נמכרו 24,000 עותקים שלו. יהודית קציר בת ה-26 הפכה לסופרת הישראלית הראשונה שספרה נמכר בהצלחה שכזו. מכתבו של שמעון פרס ליהודית קציר: יולי 2013 יהודית יקרה,   כשסיימתי לקרוא את ספרך 'צילה' חשתי שזו פעם ראשונה שאני קורא ספר על אשה שנכתב בידי אשה, והוא סיפור אמיתי ונרטיב רוטט. הוא אומר לנו שלא נחטא לשפוט אשה על פי האיפור המפתה שלה ולהפסיד את עוצמת היצירתיות שלה.   הסיפור האמיתי של אשה אינו צל חולף אלא שורש עמוק, היודע לשאת נוף שלם.   כשקראתי את 'צילה' חשתי פתאום שהספרים הנחשבים על נשים נכתבו בידי גברים, וספק אם הם אכן ירדו לגבורתן העלומה, חשפו את חיוניותן המדהימה – ליצור חיים, לקיים חיים, לשאת חיים, מבלי להיכנע לתלאות שנערמו על דרכן.   שלושת הספרים הגדולים על נשים נכתבו לפי דעתי על ידי טולסטוי, פלובר ולורנס.   טולסטוי פותח את 'אנה קרנינה' באמירה מרשימה: כל האנשים המאושרים, מאושרים באותו אופן. וכל אדם אומלל – אומלל על פי דרכו שלו. אלא שלא מצאתי ב'אנה קרנינה' אפילו פרסונה אחת שהיא מאושרת באמת. אנה קרנינה עצמה אכן אומללה על פי דרכה, ואולי בעצם היא אומללה בעיני טולסטוי עצמו. היו לה שני בני זוג. לפי דעת טולסטוי, ספק אם היתה מאוהבת בהם. בסופו של הסיפור מתברר שהיא לא ידעה אהבה.   טולסטוי מתקשה לסכם את חייה, ועל כן הוא קוטע אותם: הוא שולח אותה להתאבד. האם זה סיכום הולם? האם זה סיכום אמיתי לחיים של אנה? ואולי זה סיכום גברי (ואצל טולסטוי גם יצרי מאוד) של סופר גדול.   גם למאדאם בובארי של פלובר היו שני בני זוג (איך אפשר אחרת?), אחד משעמם מלכתחילה, והאחר משעמם בסופו של דבר. גם פלובר לא יודע מה לעשות עם מאדאם בובארי וכיצד לסכם את חייה. וגם הוא שולח אותה להתאבד. פלובר החכם כטולסטוי ההוגה מגיע לאותו רחוב ללא מוצא, ומציע את ההתאבדות כמוצא הנכון.   גם לורנס מעניק לליידי צ'טרלי שני בני זוג. האחד איבד את כוח הגברא שלו במלחמה, והאחר לא בורך באתגר אינטלקטואלי מלכתחילה.   גם הליידי המקסימה הזו, המאוהבת בייאוש ונכנעת לתשוקה, נשלחת על ידי לורנס ליער אפל, לזרועות יערן. גם לה נשקף סיום גברי: כליה ביער עבות.   והנה בא 'צילה', ספר גדול על אשה גדולה המוכיחה לנו שהאבדון הוא אולי מסקנה גברית, ולא דרך חיים נשית.   ודאי היו לצילה מאה סיבות להתאבד, ואלף סיבות להתייאש. סופר גבר היה מציע לה מן הסתם להתאבד, או לפחות להימלט ליער אפל. אבל צילה להפתעתנו היא מלכת חיים ולא שִׁפְחַת ייאוש, אשה אמיצה יותר מכל דמיון גברי.   היא לא נולדה כקורבן ומסרבת להיות קורבן. היא יודעת לגרש שדים ולסלק רוחות רעות, ולעמוד על שלה, יותר מהגברים שהיו אולי ממהרים לנחש שהיא תתאבד.   כן, גם צילה ידעה שני גברים. האחד ביש מזל והאחר ביש מציאות. ואף אחד מהם לא ידע או לא היה מסוגל להתמודד עם המציאות הקשה, פעם באוקראינה ואחר-כך בישראל. שניהם לא ידעו לפרנס את עצמם, ואת בת זוגם. הם לא ידעו כיצד לגדל ילדים.   צילה היא זו שפרנסה את כולם, שנשאה את כולם על כתפיה, את הבעלים ואת הצאצאים. היא שחיזקה את רוחם, וסיפקה להם לחם וחוכמה. היא זו שלעולם לא איבדה תקווה, גם כאשר עולמה התמלא באכזבות וגם כאשר חייה התנהלו בעוני. היא העניקה לזולתה ערכים ואושר, גם כאשר החיים ניסו לגזול אותם ממנה.   היא לא הלכה לאיבוד, והתגלתה כמעיין המתגבר גם בארץ הפוגרומים וגם בארץ החלומות החרבה. ולא הפוגרומים בחוץ, ולא המחסורים בפנים, יכלו לה. היא נשאה גבורה בראשית חייה, ואומץ במהלך חייה ונחמה בערוב ימיה. היא לא הרשתה לאבדון לדרוך על סף ביתה.   ויתר על כן: זהו ספר אמיתי ולא ניחוש מלומד. סיפור של אמת של אשה ללא פשרה עם עצמה, ועם יכולת לרומם רוח זולתה.   זהו סיפור הנושא בחובו באופן מפתיע, אבל לא באופן מדומה, שני ניצחונות גדולים: ניצחון של אשה שעקרו את עינה אבל לא גזלו את מאור עיניה; וגם ניצחון עם שידע חורבן ושואה שלא יכלו לו, ועל מדבר שנסוג לאחור ואיפשר לעם לפרוח מחדש.   כל אשה, אני משער, היא תרבות בפני עצמה. תרבות שמתחילה בלידה ומחויבת לחיים בכל מצב ובכל דרך.   ספרך עושה אמת במקום שאחרים ניסו לדמיין אותה על סמך ראייתם החד צדדית. לאדם שהוא ילוד אשה ושותף לאשה ראוי לקרוא בספר זה גם כדי שיבין את עצמו, ויבין את זוגתו, שהיא על פי רוב השותף הבכיר בברית בין הבתרים.   שמעון פרס