בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד-המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במידרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות ובנתיב ישר אשר מן הנמנע לסטות ממנו, כך שהמרחק ביניהם, אשר עוד בחול-המועד, שלא לדבר על הקיץ, שנראה לו עכשיו כחלום רחוק, היה כמעט אינסופי, מצטמצם והולך, וניתן לתחום אותו בלי קושי ולמדוד אותו במידות החיים היומיומיים, כגון, בכמה זוגות נעליים שעוד יקנה או בכמה פעמים עוד ילך לקולנוע, ועם כמה נשים, מלבד אשתו, עוד ישכב. וההכרה הזאת, שמילאה אותו בהלה וייאוש, צפה ועלתה בתוך כשבוע ימים מתוך הפקעת השיגרתית של החיים בלי כל סיבה שיכול היה להצביע עליה, כאילו היה זה כאב קל, לא מורגש בהתחלה, שחילחל אי-שם ברקמות הפנימיות והתפשט והתעבה עד שהיה לנגע שאינו מרפה, וכך, מרגע שהתעורר בבוקר, בעודו שוכב בעיניים עצומות מכוסה בשמיכתו הדקה על יד אביבה אשתו, ועד שנרדם בלילה, בהפוגות קצרות של הסחת דעת רופפת, לא חדל מלערוך את חשבון חייו ולמדוד את המרחק שעוד נשאר בינו לבין המוות הזה, שהצטייר בדמיונו לפעמים כתמונת יום אביב שטוף שמש, ואשתו ופוזנר ועוד חברים, לרוב מופיע פתאום גם הגבר ההוא ומצטרף, מטיילים בסוף דיזנגוף בעוד הוא עצמו נעדר, אבל העדרות תמידית וסופית. הוא ראה את עצמו כחלל הגזור בדמותו באוויר שביניהם, ולפעמים כשער ברזל צבוע בצבע מיניום מאובק ועליו פיתוחים שיגרתיים של ציצים ופרחים, קבוע בחומת אבן של בית-קברות, שראה על יד נצרת, כשנסע לפני שנים אחדות בסוף החורף עם גברוש לצפות בציפורים, אחרי שנכנע באי-רצון להפצרותיו הבלתי מפגיעות כביכול. שביל ישר כסרגל, מכוסה חצץ ומחטי אורן, נטוע משני צידיו ברושים עבותים ואורנים רוחשים ברוח הקלה, הוביל אל השער, שרוי בדומיה גמורה, ספוגה בריחם החריף והלא-נשכח של העצים והאדמה הלחה, אשר במשהו ממנה ומהרחש המונוטוני של העצים ברוח הקלה, שבּוֹ התגשמה, חש לרגעים גם עכשיו, בעודו שרוע באפס מעשה בחול הרך, 'משולש ברמודה' בידו, עיניו נשואות בלי תכלית אל הים הרוגע ולאופק, ומפעם לפעם, בגניבה, אגב הסתכלות בחוף, מביטות בתקווה בבחורה השרועה לא הרחק ממנו, פניה מופנות בלי נוע אל השמש, ומשתזפת, ותוך כדי כך, בלי לשנות את אופן שכיבתו, עקב בדעתו אחרי קרני השמש ואיך הן חודרות ומתפשטות בתוך תאי עורו, שמזה שנים לא חשף אותו, ומעוררות את השיזפון הגלום בהם, ומייד, באותה תנועה של מחשבה, רוח קלילה מאוד התעוררה עכשיו ונשבה מכיוון הים לאורך החוף, ציין בפני עצמו עד כמה הוא נהנה מהשהייה הזאת על החוף וכמה טוב עשה שירד לים וניער מעליו את הייאוש והבהלה, ושאם יתמיד בכך, והוא החליט כי אומנם יתמיד, כי אז תשתפר הרגשתו הפנימית והגופנית והוא יתנער ויתרענן. לא היה לו ספק כי בכוח הים לחולל את כל זה, די היה לו לשם כך לראות את פוזנר, ובאותו הרף עין עצמו כבר השתוקק להיות ספוג כולו בהנאה וברעננות, וכמובן בשיזפון, שקיווה להם, ולרגע היטה את מבטו והסתכל בגופו ונכזב לראות שעדיין הוא מכוסה באותו חיוורון מביך, רק קצת אדמדם יותר, והצטער על שרק עכשיו, כשהחורף כבר עומד בפתח והעונה קרובה לסיומה, החליט ללכת לים. הצער הזה לא הירפה ממנו כל הזמן, ואילו יכול, היה מסובב ברגע זה את גלגל הזמן אחורנית אל ראשית הקיץ או אפילו אל הסתיו הקודם, שאז הציע לו פוזנר לראשונה שיצטרף אליו לים, כדי להחזיר לעצמו את מה שהפסיד, מה מאוד היה רוצה להיות עכשיו, בעצם הרגע הזה, שזוף לגמרי כמו פוזנר, והוא העיף מבט בבחורה המשתזפת, היא היתה שחומה כמו לחם טרי, ואמר לעצמו שהכל עוד לפניו ושעליו ללמוד להתייחס לחיים כמו למתנה, שהרי כשם שנולד יכול היה גם שלא להיוולד, כמו רבים אחרים, וחייך.

---

'סוף דבר' מאת יעקב שבתאי, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2000 (חידוש מהדורה משנת 1984).
© כל הזכויות שמורות לעדנה שבתאי ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.