כלב דוהר ברחובות, ואחריו רץ נער. חבל ארוך מחבר ביניהם ומסתבך ברגלי העוברים והשבים והם רוטנים וזועמים, והנער ממלמל שוב ושוב "סליחה, סליחה", ובין הסליחות צועק לכלב, "תעצור! סטוֹפּ!", ופעם אחת, למרבה הבושה, נפלט לו גם "הוֹיסָה!", והכלב רץ.

הוא טס קדימה, חוצה כבישים סואנים ועובר ברמזורים אדומים. הפרווה הזהובה שלו נעלמת ומופיעה לעיני הנער בין רגלי האנשים כמו איתות סתרים, "יותר לאט", צועק הנער וחושב שלוּ לפחות היה יודע את שמו היה קורא לו, והכלב היה אולי עוצר, או לפחות מֵאֵט, אבל עמוק בלבו הוא מרגיש שגם אז הכלב היה ממשיך לרוץ, ושגם אם החבל יתהדק על צווארו עד מחנק הוא ירוץ עד שיגיע למקום שאליו הוא דוהר ככה, והלוואי שכבר נגיע לשם, ושיעזוב אותי כבר.

כל זה קורה בזמן לא טוב. הנער, אסף, רץ קדימה, אבל המחשבות שלו מסתבכות הרחק מאחור, הוא לא רוצה לחשוב אותן, הוא צריך להתרכז כולו במירוץ אחרי הכלב, והוא מרגיש איך הן נגררות אחריו כמו שרשרת של קופסאות פח מקרקשות; הקופסה של הנסיעה של הוריו, למשל. ברגע הזה הם מעל לאוקיינוס, פעם ראשונה בחיים שהם טסים, למה בכלל היו צריכים לנסוע באופן כל־כך פתאומי; והקופסה של אחותו הגדולה, שעליה הוא פשוט פוחד לחשוב, כי רק צרות יֵצאו משם; ויש עוד קופסאות, קטנות וגדולות, והן מתנגשות זו בזו במוחו, ובְסוף השרשרת מתהפכת הקופסה שנשרכת אחריו כבר שבועיים, וצליל הפח שלה משגע לו את השכל וצועק בקולי־קולות שהוא חייב כבר להתאהב אהבה מלאה בדָפי, כי כמה אפשר לחכות; ואסף יודע שהוא צריך לעצור רגע, לארגן קצת את שיירת הפח המעצבנת, אבל לכלב יש תוכניות אחרות.

לעזאזל, נאנק אסף, כי רגע לפני שנפתחה הדלת וקראו לו לבוא ולראות את הכלב, הוא היה קרוב מאוד למקום המדויק והקובע של ההתאהבות בה, בדָפי. ממש הרגיש איך הוא סוף־סוף מכניע את הנקודה הסרבנית שבעומק בִּטנו, ואת הקול האיטי והשקט שלוחש לו משם תמיד, היא לא בשבילך, דָפי הזאת, היא כל הזמן רק מחפשת לעקוץ וללגלג על כולם, ועליך במיוחד, ומה אתה צריך להמשיך את ההצגה הטיפשית הזאת, ערב אחרי ערב. ואז, כשכמעט הצליח להחריש את הקול המסכסך, נפתחה דלת החדר שבו ישב בשבוע האחרון כל יום משמונה עד ארבע, ובפתח עמד אברם דנוך, צנום ושחום ומר, סגן־מנהל מחלקת התברואה של העירייה ופחות או יותר ידיד של אבא שלו, וגם זה שסידר לו את העבודה לכל אוגוסט, ואמר לו להפסיק להתבטל ולבוא אתו מיד למטה, לכַּלבייה, כי סוף־סוף יש עבודה בשבילו.

דנוך פסע בזריזות והסביר משהו על כלב אחד, ואסף לא הקשיב, בדרך־כלל לקח לו כמה שניות לעבור ממצב למצב, וכעת נגרר אחרי דנוך לאורך מסדרונות העירייה, בין אנשים שבאו לשלם חשבונות מים ומיסים, או להלשין על השכנים שבנו מרפסת בלי רישיון, וירד אחריו במדרגות־החירום אל החצר האחורית, וניסה להרגיש בתוכו אם כבר הצליח לבטל את נקודת ההתנגדות האחרונה לדפי, ומה הוא יגיד הערב לרועי שדורש ממנו להפסיק כבר עם ההיסוסים ולהתחיל להתנהג כמו גבר. וכבר מרחוק הוא שמע את הנביחות התכופות והעזות, והתפלא, כי בדרך־כלל היו כל הכלבים נובחים ביחד, לפעמים היתה המקהלה שלהם מפריעה לחלומות שלו, בקומה השלישית, וכעת נבח רק אחד. דנוך פתח דלת־רשת, הסתובב ואמר לאסף משהו שקשה היה להבין בגלל הנביחות, פתח את דלת־הרשת השנייה, ובתנועת יד הורה לו להיכנס אל השביל הצר שבין הכלובים.

אי אפשר היה לטעות בו. אי אפשר היה לחשוב שדנוך הביא את אסף בשביל כלב אחר. היו שם שמונה או תשעה כלבים, כל אחד מהם סגור בכלוב משלו, אבל באמת היה שם רק כלב אחד, שכאילו ספג לתוכו את כל האחרים והשאיר אותם דוממים וקצת המומים. הוא לא היה גדול במיוחד, אבל היו בו עוצמה ופראות, ובעיקר ייאוש. ייאוש כזה אסף מעולם לא ראה אצל כלב. פעם אחר פעם הוא השליך את עצמו אל רשת הכלוב, וכל שורת הכלובים רעדה וזימזמה, ואז הוא היה פולט מין קול מחריד וגבוה, תערובת מוזרה של יבבה ושאגה. הכלבים האחרים עמדו או רבצו, והביטו בו בדממה ובתימהון, ואפילו ביראת־כבוד, ולאסף היתה תחושה מוזרה, שלוּ היה רואה התנהגות כזו אצל בנאדם, הוא היה חייב לגשת מיד ולעזור לו, או שהיה יוצא משם, כדי שהבנאדם יוכל להיות לבד עם צערו.

---

'מישהו לרוץ אִתו' מאת דויד גרוסמן, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 2000.
© כל הזכויות שמורת למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.