שני קטעים מתוך הספר:

אבל הרשה לי להציג את עצמי: ז'אן־בָּטִיסט קְלָמַנְס, לשירותך. נעים מאוד. אתה בטח איש עסקים? בערך? תשובה מצוינת! וגם נבונה; הרי בכל הדברים אנחנו בערך. הרשה לי אם כך לשחק לרגע בבלש. אתה בערך בן גילי, יש לך מבט שיודע דבר או שניים, מבט של גבר בשנות הארבעים לחייו, שראה כבר בערך הכל, אתה לבוש טוב בערך, זאת־אומרת, כמו שמתלבשים טוב אצלנו, ויש לך ידיים חלקות. אם כך, אתה בורגני, בערך! אבל בורגני מעודן! העובדה שזקפת גבה על צורת העבר של משפט התנאי מוכיחה למעשה פעמיים שאתה איש תרבות, ראשית משום שאתה מזהה אותה, ושנית משום שהיא מרגיזה אותך. ודבר אחרון, אני משעשע אותך – מה שמלמד, בלי שחצנות, על פתיחות־רוח מסוימת. אם כך, אתה בערך... מה זה משנה? החלוקה למקצועות מעניינת אותי עוד פחות מהחלוקה לכִתות. הרשה לי לשאול אותך שתי שאלות, ואל תענה אם אתה חש שהן פולשניות יותר מדי. יש לך נכסים? יש, אבל לא הרבה? טוב! חָלַקת אותם עם העניים? לא. אז אתה מאלה שאני מכנה צְדוֹקים. טוב, אם אתה לא מתמצא בכתבי הקודש, אני חושש שלא תרד לסוף דעתי. אתה כן יורד? אם כן, אתה בקיא בכתבי הקודש? מה יש לומר, אתה מעניין אותי.

באשר לי... הנה, שפוט בעצמך. לפי הגובה, הכתפיים, והפָּנים האלה, שלא פעם אמרו לי שהן קשוחות, אני די דומה לשחקן רוגבי, לא? אבל אם לשפוט לפי רמת השיחה, אי־אפשר לומר שאני חסר־עידון. הגמל שתרם את הצמר למעיל שלי כנראה היה מוכה גרדת, אבל לעומת זאת, הציפורניים שלי מטופחות. גם אני יודע דבר או שניים, ובכל־זאת אני נותן בך אמון בלי שמץ של זהירות על־פי מראה פניך בלבד. והנה, למרות הנימוסים הטובים שלי והלשון הנקייה שלי, אני לקוח קבוע בְּבָּרים של מלחים ברחוב זֵיידֵייק. טוב, אל תתאמץ. יש לי פשוט מקצוע כפול. כבר אמרתי לך, אני שופט־מתוודה. דבר אחד ברור במקרה שלי: אין לי רכוש. כן, פעם הייתי עשיר, לא, לא חלקתי דבר עם האחרים. מה זה מוכיח? שגם אני הייתי צדוקי... אוי! אתה שומע את הצפירות מהנמל? ערפל יֵרד הערב על הזֶאוּדֶרזֵי.

---

תראה, הגשם נפסק! הואל בטובך ללוות אותי הביתה. באופן מוזר אני עייף לא מרוב שדיברתי, אלא מעצם המחשבה על הדברים שעוד יש לי להגיד. לא חשוב! יספיקו מלים ספורות כדי לשוב ולשרטט את התגלית העיקרית שלי. למה בעצם להוסיף ולהכביר דיבורים? בוא נחדל מן הנאומים ונסיר את הלוט מהפסל. אז הנה. בלילה ההוא, בנובמבר, שנתיים או שלוש לפני הערב שבו דימיתי לשמוע צחוק מאחורי גבי, צעדתי לעבר הגדה השמאלית ומשם לביתי דרך פּוֹן רוֹיאל. השעה היתה אחת אחר חצות, גשם טיפטף, יותר נכון זירזף, ופיזר לכל עבר את עוברי־האורח הספורים. לפני כמה דקות נפרדתי מידידה, שוודאי כבר נרדמה בינתיים. שמחתי על ההליכה הזאת, הייתי קצת רדום, הגוף היה רגוע, רָווּי מדם שקט כמו הגשם הנופל. על הגשר עברתי מאחורי דמות שרכנה מעל למעקה ונראתה כמביטה בנהר. מקרוב יותר יכולתי להבחין בדמות אשה צעירה ודקה, לבושה בשחור. בין השערות הכהות לצווארון המעיל נגלה רק עורף רענן ורטוב שריגש אותי קצת. היססתי רגע, אך המשכתי בדרכי. בקצה הגשר פניתי בכיוון סן־מישל, שם התגוררתי. כבר צעדתי כחמישים מטר כששמעתי את הקול – שלמרות המרחק נשמע אדיר בדממת הלילה – קול של גוף נחבט במים. נעצרתי באחת, אבל לא הסתובבתי. כמעט מיד אחר־כך שמעתי צעקה, ששבה ונזעקה כמה פעמים, נסחפה גם היא במורד הנהר, ולפתע נָדַמָה. השקט שהשתרר אחר־כך בלילה שקפא פתאום נראה לי אינסופי. רציתי לרוץ ולא זזתי. רעדתי, אני חושב, מקור ומזעזוע. אמרתי לעצמי שצריך לפעול מהר, וחולשה שאין לעמוד בפניה התפשטה בגופי. שכחתי מה חשבתי אז. "מאוחר מדי, רחוק מדי..." או משהו מעֵין זה. המשכתי להקשיב, קפוא. ואז, בפסיעות קטנות, תחת הגשם, התרחקתי משם. לא הודעתי לאיש.

אבל הנה הגענו, הנה הבית שלי, המקלט שלי! מחר?

כן, כרצונך. אקח אותך בשמחה לאי מַרקֶן, תוכל לראות את הזֶאוּדֶרזֵי, הים הפנימי. להתראות באחת־עשרה ב"מקסיקו־סיטי". מה? האשה ההיא? אה! אני לא ממש יודע, אני לא יודע. למחרת, וגם בימים הבאים, לא קראתי עיתונים. 

---

'הנפילה', אלבר קאמי, מצרפתית: עמנואל פינטו, הספריה החדשה, פאריז־דקאר, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, דצמבר 2014.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>