עד כמה הסרט "יונה" של ניר ברגמן הוא סרט גרוע אפשר להיווכח אם נדמיין צופה זר, שמעולם לא שמע על יונה וולך, והוא נתקל בה לראשונה בסרט הזה – נתקל בה דרך הדיאלוגים המביכים, באמצעות הנושאים הרדודים להפליא שמעסיקים אותה כאן. הצופה הזר החף מידיעה קודמת, הלומד לדעת שהיתה מין משוררת כזאת, כלל לא יבין למה עליו להתעניין בה. ומי שמדבר כמו שמדברים יונה וחבריה המשוררים בסרט – על הנושאים האלה ובלשון הזאת – לעולם לא יכתוב שירה בעלת ערך. מי שכתב את הדיאלוגים בסרט כנראה מעולם לא נחשף לשיח משוררים.

הפרטים הקונקרטיים שמתקשרים ביונה בסרט הם ברובם פיברוקים פשטניים מעשה ידיו של מי שלא רק עולמה של יונה וולך זר לו, אלא גם כמעט לא למד דבר מספרו של יגאל סרנה, שכביכול על פיו נעשה התסריט. אצל סרנה יש לפחות ים של פרטים אותנטיים, שאסף בשקדנות.

הקלישאה הרומנטית הבורגנית על אודות הגאון המשוגע בקושי מגרדת את דמותה המורכבת של וולך. חייה גם לא נקרעו בדילמה בין להיות שפויה לבין לכתוב שירה, שהיא התזה של הפסיכיאטר-בפרוטה בסרט. ב-1972, בתקופה שבה שהתה יונה בדירתי והלכה והשתגעה, היא לא כתבה אפילו שורת שיר אחת (אלא רק "מחקרים בפיזיקה"), וכך בכל התקופה שמאז הופעת ספרה 'שני גנים', ודווקא האשפוז, שהחזיר אותה לשפיון חלקי, גם הוציא ממנה את פסגות שירתה, את "למעלה מזה" (השער השלישי בספר 'שירה'). שיגעונה לא היה המחיר ששילמה על שירתה, כפי שטוען הבמאי. יתמותה של יונה מאב מעטרת את הסרט של ברגמן, אך לא מופקת ממנה שום תובנה ספציפית. גם הפמיניזם הקלוש שברגמן מדביק ליונה היה זר לה לגמרי ובלי ספק היה מקומם אותה. "במשורר גבר לא היו נוהגים כך" הוא משפט בלתי אפשרי אצל יונה, שמעולם לא ראתה את עצמה כמשוררת אשה, וודאי שלא התכרבלה בחיקה של זהות מוגדרת אחת.

בסרט מצוטטים שירים (כולל שירים משנות השבעים, אף שהסרט דחס הכל לשנות השישים), אבל מה מחולל את גדולתם של השירים האלה, שהיו מרכז חייה ועיקרם, ומיהי אותה יונה שכתבה אותם – על כך יש לסרט לתרום רק קלישאות מבולבלות. ואפילו איך קרה שהמשוררת הנידחת הפכה ליונה המפורסמת והנערצת לא יודע הסרט לספר.

ניר ברגמן לא עשה סרט על יונה וולך. הוא עשה סרט על דמות פיקטיבית, לא מעניינת במיוחד, שהוא קרא לה יונה וולך. אכן, הוא לא התיימר לעשות סרט דוקומנטרי, אבל הוא הקרין חשיבות ועניין מדומים על הדמות הרדודה שהמציא בכך שקרא לה יונה וולך. קִראו לה שפרה, והסרט ייראה מיד במלוא סתמיותו.

הנזק שגורם הסרט לזיכרון התרבותי גדול, כי רוב צופיו בטוחים שכזו בדיוק היתה יונה, וכאלה היו בני החבורה השירית שלה, ויזלטיר והורביץ, וכי זה מה שבאמת היה אז בשירה העברית, בדור האחרון שלה שהתנהג כדור ספרותי. לי עצמי נותר רק לשמוח שלפי ניר ברגמן לא הייתי כלל נוכח בקריירה הספרותית של יונה וולך ובחייה – אפילו לא דקה. את ספריה של יונה שערכתי והוצאתי, הוציא בסרט מישהו אחר. לאחר מה שנעשה בסרט הזה לדמויות שהכרתי, עדיף לי כך.

--

מובא כאן, בשני חלקים, ריאיון שקיים אתי יאיר קדר במסגרת איסוף החומרים לסרטו התיעודי "שבעת הסלילים של יונה וולך" (2012), שנעשה במסגרת מיזם "העברים".

חלק א': "אי-אפשר לראות בה משוררת מטורפת שכתבה את הטירוף שלה. ממש לא".

חלק ב': "יונה וולך לא סבלה מתסכול. היא היתה אחד האנשים הכי מאושרים בחוויה הפנימית שלה".

למשלוח תגובות הקליקו כאן. נשמח לפרסם כל תגובה עניינית ובטעם טוב, בהתאם לשיקול דעתנו.