כשסיימתי לקרוא את "דרך הייסורים של הגוף", קובץ סיפורים קצרים מאת קלאריס ליספקטור, נחלצה מפי בקול רם המלה: "גאוני!". אמרתי לעצמי את המלה בתדהמה, באי אמון, כאילו זה בלתי אפשרי, כאילו זה לא צפוי, שהרי אני מכירה את כתיבתה של קלאריס ליספקטור מכבר. רק אחר כך התחלתי לחשוב והגעתי עד מהרה למסקנה שלא ניתן להסביר או להבהיר את תגובתי. חשבתי על הרעננות ועל החירות שיש בסיפורים הקצרים האלה שכמו אין בהם כל מאומה, שבוודאי לא זכרתי אחרי שסיימתי לקרוא לבד מזאת שהמחברת חשבה אותם לזבל. האמנם?

לא זכרתי כי אין לזיכרון כמעט במה להיאחז. לכן התחלתי לקרוא אותו מחדש, למן ההתחלה.

בקריאה שנייה ובמחשבה שנייה נראה לי שאין דבר בסיפורים הללו, הפשוטים כל כך לכאורה, שאינו מחושב; שאין דבר בספר הזה ובמבנה שלו שאינו מחושב; שהאירוניה שולטת כאן בכל משפט, שהאירוניה היא בעצם הקונצפציה של הספר כולו; שהסופרת מהתלת בקורא, משחקת אתו משחק, ושהכול מומצא למרות הכרזת המספרת שמדובר במקרים אמיתיים.

בספר ארבעה־עשר או שלושה־עשר סיפורים, יש על זה ויכוח. רובם מתרחשים כביכול בעת כתיבתם, בשניים־עשר ובשלושה־עשר במאי, כלומר ביום האם וביום שחרור העבדים, תאריכים רבי חשיבות בעיני המחברת.

בסיפור הראשון, "הבהרה", שהוא ספק סיפור־ספק מבוא לסיפורים, היא כותבת "מישהו קרא את הסיפורים הללו שלי ואמר שהם לא ספרות, הם זבל. אני מסכימה. אבל לכל זמן. יש גם עת לזבל" (עמ' 10).

בסיפור הראשון הזה, לדעתי סיפור ולא "ספק סיפור־ספק מבוא", מסבירה המחברת את הולדת הספר. פנה אליה העורך שלה, המשורר אלברו פאשקו, והזמין אצלה שלושה סיפורים שקרו באמת על נושא "מסוכן" – על פי המובאות (מוֹטי) שהיא מביאה בעמוד הראשון ועל פי שם הספר ניתן לנחש שהנושא של הסיפורים הוא הגוף, נושא מסוכן מאוד – מיד הודיעה לו שאינה כותבת לפי הזמנה. אבל בעוד היא משיבה כבר נולדה בה ההשראה.

שיחת הטלפון, כלומר ההזמנה, היתה ביום שישי (לפי חשבוני, העשרה במאי). את הכתיבה התחילה ליספקטור בשבת וביום ראשון בבוקר, כלומר ב-12 במאי, כבר היו שלושה סיפורים מוכנים: "מיס אלגרייב" (אלגרייב – שם מוזר. אם מפרקים אותו לאל, ה' הידיעה בערבית, ולגרייב, קבר באנגלית, מתקבל "הקבר", ואז שם הסיפור הוא "העלמה הקבר"), "הגוף" ו"דרך הייסורים".

היא כותבת: "אני עצמי נדהמתי. כל הסיפורים בספר הזה נושכים. ומי שסבלה הכי הרבה הייתי אני. המציאות היכתה אותי בהלם". על מה היא מדברת? על איזו מציאות? על מיס אלגרייב, האירית אדומת השיער, שמאיינת את גופה, שהפכה מהצנועה שבצנועות לזונה אחרי ביקור של מלאך במיטתה, מלאך שדרכו התוודעה אל תענוגות הבשר (פעם כתבה: "מלאך מצביע על כיוון")? או "הגוף", הסיפור המצחיק עד דמעות על הגבר בעל הגוף שחי עם שתי נשים, אחת כחושה וגבוהה והשנייה שמנה וזללנית, ועוד נזקק מדי פעם לזונה נבחרת? איזה גוף יש לו, לשָוִיאֵר זה, גיבור הסיפור, שאוכל בארוחת הצהריים עוף שלם לבדו והוא חזק ואטום ובעל תיאבון מיני שאין להשביעו. כשנודע לשתי נשותיו שאינו מסתפק בהן, הרגוהו וקברו אותו בגינה ושתלו על קברו ורדים. עד שהמזכיר של שוויאר התחיל לשאול שאלות והן התוודו אבל המשטרה, שלא רצתה עיניינים, אמרה לשתי הרוצחות להסתלק למדינה השכנה ולשכוח מן העניין. האם זו מציאות?

או האם מציאות הוא הסיפור על "דרך הייסורים" של מריה דאס דורס (מריה של הכאבים) שנכנסת להריון והיא בתולה, וכששומע על כך בעלה הוא צועק "אז אני בעצם יוסף הקדוש?", ומכאן ואילך מתגלגל סיפור קצר של נסים שהוא מצחיק בהיותו כה בלתי מתקבל הדעת. מריה ילדה כמצופה באורווה, אבל כדי למנוע מבנה את דרך הייסורים קראה לו עמנואל ולא ישוע. הסיפור מסתיים במשפט הגאוני: "איש אינו יודע אם הילד הזה נאלץ לבסוף לעבור את דרך הייסורים. כולם עוברים". קוראים את המשפט וכמעט רואים בעיני הדמיון את משיכת הכתף והרמת הגבה של הסופרת.

שני תאריכים בלטו בספר – ה-12 וה-13 במאי. הראשון הוא יום האם, בו אין היא כותבת מפחד שבניה יבוזו לה על הזבל הזה, והשני, ה-13 במאי, הוא יום שחרור העבדים בברזיל. התאריך השני שופך אור על הסיפורים ומסביר את הגאוניות שלהם כנובעת מן החירות שנטלה לה המחברת בכתיבתם. בהתרסה שיש בהם כלפי כל דבר בורגני, כל מקובלה ספרותית או אחרת, כמו שידגים, למשל, משפט הפתיחה של הסיפור "בינתיים": "מאחר שלא היה לו מה לעשות, הלך לעשות פיפי. ואחר־כך הגיע לאפס עצמו". המשפט הראשון מצחיק ופרוע ומיד מתחבר אליו משפט סתום לחלוטין, מטפיסי, והיא ממשיכה כך: "החיים הם גם הדברים האלה: מפעם לפעם אתה מגיע לאפס. וכל זה בינתיים. הבינתיים שבהם אתה חי".

זה סיפור אישי הכתוב בגוף ראשון ומספר בין השאר על בניה, על בדידותה, על היומיום שלה, על המוות ועל כך שבברזיל מיזוג אוויר אינו מותרות – הוא הכרח. היא חושבת שכדי לגרש את העצבות תזמין את שיקו בוארקה, את טום ז'ובים ואת קייטנו ולוזו שיבואו עם הגיטרות שלהם. "אני רוצה שמחה, המלנכוליה הורגת אותי לאט לאט".

"בינתיים" בוודאי אינו ממין הסיפורים שהוזמנו אצלה כביכול. הוא מתרחש ביום ראשון והיא כותבת אותו ביום ראשון, שבו הכריזה בסיפור אחר שלא תכתוב כי זה יום האם ובסיפור אחר כותבת שעבדה כל היום וקצות אצבעותיה כאבו מהקשה על מקשי מכונת הכתיבה.

היא, המגדירה את עצמה כ"בלתי חופשייה", השליכה, דווקא בצייתה להזמנה כביכול, את כל האזיקים האפשריים. היא התפרעה בעליצות שהעניק לה החופש וכתבה את דרך הייסורים של ישוע – הפסיון על ארבע־עשרה התחנות שלו – כסיפורים שרק אחד מהם קשור לישוע והוא הסיפור על מריה דאס דורס, ועל כן היו שראו בהם פורנוגרפיה. איזו שטות! הסיפורים כמעט דתיים, הייתי אומרת, כפי שמרמז שם הספר.

שמות הסיפורים יוצרים מעין סיפור: הבהרה, מיס אלגרייב, הגוף, דרך הייסורים, האיש שהופיע, הוא שתה אותי, בינתיים, יום אחר יום, קול צעדים, לפני שהיה גשר ריו־ניטרוי – כיכר מאואה, שפת הפ"א, מוטב מאשר לבעור, אבל עומד לרדת גשם.

בתוספת ל"הבהרה", כלומר לסיפור הראשון, היא כותבת, ושוב אי אפשר שלא לצחוק, שבמהלך אותו יום ראשון מקולל, שקודם לכן מצויין כי לא כתבה בו שום סיפור כי היה יום האם ולא רצתה לבייש את בניה, נכתבו גם "האיש שהופיע" ו"בינתיים". ואילו ביום שני, ה-13 במאי, יום שחרור העבדים "ולכן גם יום שחרורי", נכתבו עוד שלושה סיפורים וכל השאר כמה ימים אחר כך, "בחווה, בחשכה של הלילה הגדול".

מדוע כל זה חשוב? משום שליספקטור ידעה שהמבקרים יכתבו על הפלא שבכתיבת ספר בשלושה ימים ורצתה להעסיק את כולנו בפלא הזה, שיש להניח שלא היה מעולם. יותר מכל היא, שמגדירה את עצמה כאשה רצינית שלא כותבת בשביל כסף או נענית להזמנות, אוהבת לשחק בקוראים שלה ולהתל בהם, ואגב כך לתת להם להבין ש"אנחנו אבודים בכל מקרה, אין מפלט. כולנו הלומי קרב" (עמ' 54).

וכך היא מסיימת את ה"הבהרה" שבאה להסביר את כתיבת הסיפורים הללו, מקרים שקרו באמת, בפסקת חידה: "ניסיתי פעם להביט ממש מקרוב בפניה של אשה – כרטיסנית בקולנוע. כדי לגלות את סוד חייה. לשווא. האחר הוא אניגמה. ועיניו עיני פסל: עיוורות".

יש ויכוח בין החוקרים אם בספר 13 או 14 סיפורים. לדעתי גם הסיפור הראשון הנקרא "הסבר", ובתרגום העברי "הבהרה", שמוצג כמבוא וכהסבר לכתיבת הסיפורים, גם הוא סיפור בדיוני. אבל ליספקטור חפצה ב-13 סיפורים כי התאריך היה חשוב לה, ה-13.5, יום שחרור העבדים, והוא מצוין גם כיום שני, שבו סיימה כביכול לכתוב את הספר שהוזמן ביום שישי ה-10 במאי. ובגלל חשיבות התאריך וסמליות המספר 13 בידלה את הסיפור הראשון כהסבר שנועד לתת פשר לסיפורים.

קשה לי להבין איך לקחו אותה ברצינות. לא מצאתי משורר בשם אלברו פאשקו, גם לא בית הוצאה בשם "ארטנובה".

אפשר היה לתרגם את שם הסיפור הראשון "Explicaçâo" ל"פשר", "הסבר", "הערות" או "הבהרה", כפי שנהגה המתרגמת בתבונה. לטעמי, "פשר" קולע לדרך שבה קלאריס ליספקטור חושבת מפני שזה הדבר האבוד שהיא מחפשת, פשר או משמעות. אבל המלה "פשר" מנופחת מדי מצד סגנונה ודרך הכתיבה שלה. ואולי אני טועה. מכל מקום, אין לי ספק שהיא זו אשר הזמינה אותי לספקולציות הללו.

בסיפור "יום אחר יום" היא כותבת: "אין לי מושג אם הספר הזה יוסיף משהו ליצירות שלי. שילכו לעזאזל היצירות שלי. לא יודעת למה אנשים מיחסים כזאת חשיבות לספרות". לחשיבות של הספרות היא מתייחסת גם בסיפור "האיש שהופיע", שהיה דלפון ומשורר כושל שמטיח בה שרק הספרות חשובה לה והיא מבטיחה לו שהוא טועה, שילדים, בני משפחה וחברים הם במקום הראשון אצלה. ואז הוא שואל: "את נשבעת שהספרות לא חשובה?". התשובה שלה, שבאה לנחם אותו ולעודד את רוחו של מי שהצליח לכתוב רק שיר אחד, היא: "כל חתול, כל כלב, שווים יותר מספרות".

סיפורי הקובץ "דרך הייסורים של הגוף" נכתבו שלוש שנים לפני "שעת כוכב", יצירת המופת שנכתבה לפני מותה. יש קרבה בין שתי היצירות, ושתיהן, למרות מה שנדמה, יהודיות מאוד ומספרות, כמו שאומר המוטו השלישי, "על אלה אני בוכיה, עיני יורדה מים" (איכה).

מי שמבקש לדעת יותר על הסיפורים ולהבין אותם ביתר עומק מוזמן לקרוא את אחרית הדבר שכתבה לספר המתרגמת יעל סגלוביץ. לי באופן אישי, עם ובלי פרשנות, העניק קובץ הסיפורים הזה רגעים של אושר ושמחה נדירים וקיים את ההבטחה שהספרות חשובה מאוד, לפחות לחלק מבני האדם.

הכתבה בעיתון 'הארץ' >>