פתיחת הנובלה "בן":

כשאמרו לי שהיא כאן, בחתונה, לא האמנתי. האלמנה של יצחקלה, הבן־דוד שלי, שכל־כך אהבתי אותו כשעוד היה ילד. כשהיה בקושי בן שבע־עשרה, אמרו שהוא לא רק גדול בלימוד, אלא עתיד להיות גדול הדור, אם לא למעלה מזה, ולא תמיד ידעו לפרש. הוא מת, עוד לא בן עשרים, למה? איך? גם את זה לא ידעו לפרש, ואמרו, משהו בראש. אני ידעתי יותר פרטים. גם על האלמנה הצעירה דיברו מעט, אמרו משהו כמו "עניין קשה", והוסיפו איזו אמא נהדרת היתה לתאומים שלה. הזמינו אותה לבקר בחגים ולהשתתף בכל השמחות של בני המשפחה. היא לא הגיעה, והפסיקו להזמין.

אותי שכחו כבר מזמן להזמין לשמחות. זה התחיל עם אבי, שהתפקר ועקר את אמי אתו לתל־אביב, והיא, אף־על־פי שנותרה מאמינה ושומרת מצוות, וסמוכה גם ממרחק אל בית הוריה בבתי אונגרין, לא נענתה להגיע לשמחות בלעדיו. גם כשעזב אותה בשביל אשה אחרת וביקש גט, וירושלים שידלה אותה שתסכים, והציפה אותה בהזמנות לשמחות, כדי שתוכל לפגוש מועמדים מתאימים לשידוך, אלמנים מכובדים, סירבה לבוא. אמי ואבי כבר ז"ל, והנה פתאום מזמינים אותי לחתונת בנה של בת־הדוד שלי, אחותו של יצחקלה ז"ל, ואני נעתר ומגיע, אולי בגלל הקרבה ליצחקלה, ואולי מפני שקיוויתי לפגוש אותה, את לאה, האלמנה שלו.

הגעתי, חבוש כיפה גדולה, כמובן, וסביבי הנוף והדם של ילדותי, ואולי גם ריח החלב של ינקותי, הרי אמי ילדה אותי במיטה של סבתא. והפעם לא חרדים קיצונים, אלא 'פושרים', ובכל־זאת אני שונה, לא רק הבגדים אלא העור ומה שמתחת לעור, אני מתל־אביב, מקצה העולם אפשר לומר, ולך תזכור. הנה רוחלה, הבת של דודה שׂוּרֶה שלי, אחותה הצעירה של אמי, שהחזיקה אותי בזרועותיה מיד עם לידתי וכמעט רקדה אתי באהבה שוקקת של אחות - יולדת בלי כאבי יולדת. ורוחלה בתה היתה חברת ילדות שלי, כבר שנים לא ראיתי אותה ורק דיברנו בטלפון מדי פעם. ואני ממהר אליה, כמעט מחבק אותה, ומיד מתעשת ועוצר ומושיט יד לשלום, והיא, היד שלה לא זזה ממקומה והיא אפילו נרתעת לאחור.

אני מופתע, ממשיך ושוב שולח את ידי לעבר ידה, ומישהו לוחש לי, "מה אתה עושה? איסור נגיעה!"

אחר־כך, כבר ליד שולחן האוכל, ניגש אלי גבר כבן ארבעים פלוס, מראהו כשל חרדי מתון, מושיט לי את ידו ואומר, עדיין עומד, "אני הבן של ר' יצחק, הבן־דוד שלך".

"יצחקלה?!..." אני אומר, קם ועומד כולי, "בוא, שב, מה אתה עומד? שב!"

אני שואל והוא מספר על העבודה שלו, ואז אני לוקח אוויר.

"תגיד לי..." אני אומר לו ולא מוסיף.

"גם היא פה", הוא אומר.

"היא?..." וברור למי אני מתכוון.

"היא", הוא שב ואומר, "אמא שלי, לאה".

---

'אבא, בן, סבתא דינה', יוסף בר יוסף. עורכת הספר: יהודית קציר. הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020.
© כל הזכויות שמורות למחבר ולהוצאת הקיבוץ המאוחד.

לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>