כל הטורים האישיים >>>

חיפוש טורים

ד"ר עמרי אשר, מתרגמו של 'מרפי', מוצא בו ביטוי עז לשניוּת שמאפיינת את יחסו של בקט למחשבה המערבית ולערכו של הקיום האנושי – שניוּת שהיא גם מקור החוויה שהוא מעניק לקוראיו.

לסמואל בקט שמור מקום מיוחד בספרות המאה העשרים. הרומאנים והמחזות שלו מגלמים בעיני רבים את הערעור הספרותי החריף ביותר על מוסכמות היסוד של המחשבה והספרות המערבית. ביצירתו של בקט, בפרט זו המאוחרת, דבר לא נשאר עומד על תילו: המבנים הבסיסיים של העלילה, הפסיכולוגיה, המשמעות והשפה – מפורקים. עצם האפשרות להעמיד סיפור קוהרנטי, ולהשתמש באבני-הבניין של השפה כדי ליצור משמעות, מוטלת בספק. ההנחה כי האדם יכול להכיר בכוח המחשבה את עצמו ואת העולם, מוצגת כאשליה.

ברוח הזו, נהוג לתאר את בקט כמי שמתריס ביצירתו נגד הזרם המרכזי בתפיסת האדם בפילוסופיה ובמחשבה המערבית. הוא מוצג כמי שספרותו מציעה מתקפה טוטאלית על האמונה ברציונאליזם ככלי להבנת העולם, ועל ההנחה כי יש טעם וערך אינהרנטיים בקיום האנושי. וייאמר מראש, שהתיאור הזה נראה לי מדויק בעיקרו, ומאיר את ייחודו של בקט כסופר וכמחזאי. הוא גם יכול להסביר את המתח שהיה כרוך בתהליך התקבלותו בעולם הספרות (כפי שניכר, למשל, בחיכוכים בין שופטי הוועדה שהעניקה לו את פרס הנובל ב-1969, שנחשפו לאחרונה).

אלא שיש היבט אחד שלא מקבל בתפיסה הזו די תשומת לב, לדעתי. וההיבט הזה מתקשר דווקא לכוח המשיכה הגדול של יצירתו של בקט, ולהנאה שהיא מעניקה לקוראים, חרף תכניה הקודרים. 'מרפי', הרומאן הראשון של בקט, שהתפרסם ב-1938, עוזר לנו, אולי יותר מכל יצירה אחרת של המחבר, לשים על כך את האצבע. מדובר בַשניוּת המובנית בפואטיקה הספרותית-אינטלקטואלית של בקט: האופן שבו הכלים שמשמשים את בקט במתקפה דווקא סותרים את עיקריה של מתקפה זו.

[סמואל בקט, 1906–1989]

בצד אחד של המטבע: 'מרפי', בדומה ליצירתו המאוחרת של בקט, לועג ללא הרף להנחות היסוד הכמו-מובנות-מאליהן של התרבות המערבית. בתכניו ובסגנונו, הוא חותר בראש ובראשונה תחת האמונה בכוחה של המחשבה הרציונאלית להכיר ולייצג את העולם ואת האדם שבתוכו. כשלמרפי, גיבורו הראשי של הרומאן, המשתדל להסתגר בחדרו ולמעט בעשייה או במגע אנושי מכל סוג, אין ברירה אלא לצאת ולפעול בעולם ה"אמיתי", הוא עושה זאת על פי הנחיותיו של הורוסקופ מקושקש של חכם הינדי מפוקפק. בהתאם להנחיות האלה, מרפי עונב עניבת-פרפר בצבע שההורוסקופ מגדיר כצבע המזל שלו (לימון), מסביר לאהובתו שעליו לצאת לחפש עבודה רק כאשר יום המזל שלו ומספר המזל שלו מצטלבים בלוח השנה (אחת לכמה שנים), ומקפיד "לעמוד על המשמר מפני האיומים השונים על אריכות ימיו ועל הוויתו באופן כללי [כפי שאלה מנוסחים בהורוסקופ]", כגון דלקת כליות ורעלת בלוטת התריס, מגע עם מוציאים-לאור ובִיצות טרופיות.

בקט כמובן לועג, כאן ובמקומות רבים נוספים ברומאן, לאתוס הנאורות וליומרה הרציונאלית שבבסיסו – זו שיש לכאורה לפעול לפיה, כי היא אמורה להבטיח את הקידמה האנושית. דמותו של מרפי נועדה לסמן חלופה לכך. מרפי "ניחן בלב כה לא-רציונאלי, עד ששום רופא לא היה מסוגל לרדת לחִקרו", ותנועתו בעולם היא בגדר "פארודיה [...] על התנהגות רציונאלית". תשוקתו הגדולה היא לחזור ל"רחם של אי-רציונאליות". ואכן, דמותו זוכה ל"לעג מהול בתיעוב" מצד נציגי העולם הנורמטיבי (למשל, הזבנים בחנות שבה הוא מציע את עצמו לעבודה), לעג אשר תוכנו אחד: "מספר לא רציונאלי שכמוך!".

ואולם, בו בזמן, בקט עושה ב'מרפי' שימוש אובססיבי במורשתה של המסורת הספרותית וההגותית שאותה הוא מתקיף. ההצגה הלעגנית של יסודות המחשבה המערבית, הממלאת את דפי הרומאן, מסתמכת בהתמדה על פירות המחשבה הזו עצמה. ראשית, הרומאן משתמש ברטוריקה מהודקת, במבנים תחביריים עתירי תנאים לוגיים, ובשאר הכלים הסגנוניים שנולדו במסגרת מסורת המחשבה המערבית. הרצון העז של מרפי לטהר את מוחו כך שיהיה "חף מכל ידע", ולא יכלול "שום דבר פרט לצורות המתהוות ומתפוררות לפרגמנטים של התהוות חדשה", מתואר באמצעות ניסוח חסר-פשרות בהידוקו האסתטי, הסגנוני והלוגי. ושנית, הרומאן מפנה ללא הרף ליצירותיה הגדולות של התרבות המערבית. דפיו עולים על גדותיהם באלוזיות לתנ"ך, לברית החדשה, לפיתגורס, לאריסטו, לאוגוסטינוס, לדאנטה, לפסקל, לשפינוזה, לדקארט, לשייקספיר, לג'ונתן סוויפט, ולפילוסופים, תיאולוגים, סופרים וציירים רבים נוספים. מעטים הספרים הכוללים מספר כה עצום של התייחסויות בין-טקסטואליות וציטטות נסתרות. בעוד מרפי רוצה לרוקן את תודעתו, בקט מרעיף על הקורא תועפות ידע מתוך כתבי התרבות המערבית לדורותיה. העוני בְּידע שמייחל לו מרפי עומד בסתירה חריפה לעושר המופלג של ידיעותיו של המחבר.

מסורותיה של המחשבה המערבית, שהן מושא המתקפה והלעג של בקט, הן אפוא גם החומר שממנו עשוי הרומאן. משפטים רבים מאוד ב'מרפי' מוטלאים ממש מפיסות שלוקטו ממגוון מיצירותיה. ועומס הציטוטים הזה מן הספרות והמחשבה המערבית כמו מאשש בעקיפין את כוחה, או לכל הפחות מדגים את השניוּת העמוקה של בקט ביחס למסורת הזו, שממנה הוא כביכול מנסה להינתק.

[הטרילוגיה: מולוי / מאלון מת / אלושם. מצרפתית: הלית ישורון]

שניוּת דומה מסתתרת אצל בקט בפסימיות הגמורה שמפגינות דמויותיו ביחס לקיום האנושי. מצד אחד, נדמה שהאמונה ההומניסטית כי הקיום האנושי הוא בעל ערך אימננטי היא מושא המתקפה האישי ביותר של בקט. הדמויות ב'מרפי' מדגימות זאת היטב. "הצרות" של מרפי, מבַשרם של גיבורי הרומאנים המאוחרים של בקט – וואט, מולוי, מאלון ואלושם – "התחילו מוקדם מאוד", כבר ברגע צעקת היילוֹד. מרפי היה רוצה לא להיות חלק מהעולם. אפילו לחוות את העולם בחושיו מסב לו תסכול. הצלילים והמראות סביבו "עיכבו אותו בעולם אשר אליו השתייכו, בניגוד לו-עצמו, כך אהב להאמין". נירי, המֶנטור של מרפי שהופך במהלך הרומאן לאחד מרודפיו, מקלל, ברגע אופייני, "תחילה את היום שבו [הוא עצמו] נולד, ואז – בהבזק נועז לאחור – את הלילה שבו הרו אותו". אפילו סיליה, אהובתו של מרפי שבתחילת הרומאן עוד מקווה בתמימותה "לעשות ממרפי בן-אדם", סופה לעבור לגור לבדה בדירתו של שכן שהתאבד, לתפוס את מקומו מבחינה סמלית ומעשית, ולוותר על הכל.

אלא שמצד שני, דרכו של בקט לתאר את הקיום האנושי כסבל צרוף, שאין בו כל נקודת אור, רווּיה תמיד בהומור. הטקסט הבקטי מיוסד על הומור. עיסוקה של יצירתו בנושאים קיומיים עלול להסיח את הדעת מהעובדה שאחת ממטרותיה העיקריות היא, בפשטות, להצחיק. "השמש זרחה, בלית-ברירה, על האין-חדש," כך נפתח 'מרפי'. "השמש הָעתיקה המסכנה השוהה שוב במזל בתולה", להוותה ולהוותו של מרפי, "בפעם המיליארד". הרגיסטר הקומי, כאן וכמעט בכל משפט שני ב'מרפי', אינו רק טקטיקה ספרותית שנועדה "לרכך את המכה". ההומור הוא מרכיב מרכזי במשמעות היצירה. הוא לא מתווך את הרעיונות אלא הינו חלק מהם. "שום דבר לא מצחיק יותר מן האומללות, זה אני יכול להבטיח לך," אומרת אחת הדמויות במחזה 'סוף משחק', "כן, כן, זהו הדבר הקומי ביותר בעולם". אכן, בעולמו של בקט האומללות וההומור הם שני צדדים של אותו מטבע.

לשניוּת הזו השלכות ישירות לא רק על האופן שבו אנו חווים את יצירתו של בקט, אלא גם על משמעותה ממש. כשמשפט כלשהו מבטל את הערך והטעם בחיים, אך עושה זאת במשלב קומי, הביטול קצת מתקהה. פראזה בֶּקטית המבזה את הקיום האנושי, אך מעלה חיוך על שפתי הקורא, מסתתר בה גם אישוש, ולו חלקי, של הקיום הזה. השניוּת הזו היא הפשוטה אך אולי גם החשובה ביצירתו של בקט. השילוב הבלתי-נפרד של הומור ושל פסימיות טוטאלית, שניכר ב'מרפי' במיוחד, הוא מקור כוחו כסופר וכמחזאי. הוא הסיבה לכך שחרף תובענותה של יצירתו של בקט, קוראים רבים כל-כך ממשיכים להתמסר לה. 

פורסם ב-20.1.21