HIDDEN>טעימות מתוך ספרינו>אם זה אדם: טעימה מן הספר>

אם זה אדם /פרימו לוי


פתיחת הספר:

 


המיליציה הפשיסטית לכדה אותי ב־13 בדצמבר 1943. הייתי בן עשרים־וארבע, בעל בינה מועטה, אפס ניסיון, ונטייה ברורה – שעודד משטר ההפרדה אשר ארבע שנים של חוקי גזע דירדרו אותי אליו  לחיות בעולם משלי, לא ממש מציאותי, מאוכלס דמיונות־שווא קרטזיאניים נאורים, ידידויות גבריות כנות, וידידויות נשיות אָנֶמיות. טיפחתי מרדנות מתונה ומופשטת.


לא היה לי קל לבחור לחיות בהרים ולתרום לכינון של מה שלדעתי, ולדעתם של כמה חברים מעט מנוסים ממני, היה אמור להיות חבורה פרטיזנית המסונפת לתנועת ההתנגדות "צדק וחירות". חסרו לנו קשרים, נשק, כסף, והניסיון הדרוש להשגתם; חסרו לנו אנשים בעלי יכולת, ולעומת זאת הוצפנו במבול של אנשים חסרי־כישורים, בעלי רצון טוב או רע, שהגיעו להרים מהמישור בחיפוש אחר ארגון לא־קיים, מסגרות, נשק, או אפילו רק הגנה, מחבוא, מדורה, זוג נעליים. באותו זמן עדיין לא לימדו אותי את הדוקטרינה שנאלצתי לרכוש במהירות מאוחר יותר בלאגר, ולפיה חובתו הראשונה של האדם היא לרדוף אחרי מטרותיו רק באמצעים המתאימים, ומי שטועה משלם; לפיכך אין לי אלא לראות את התגלגלות הדברים כמתיישבת עם הצדק. שלוש מחלקות של המיליציה הפשיסטית, שיצאו באמצע הלילה כדי להפתיע חבורה אחרת, חזקה ומסוכנת בהרבה מאיתנו, שהתחבאה בעמק הסמוך, פרצו בבוקר רפאים של שלג למחסה שלנו, והובילו אותנו במורד כאנשים חשודים.


בחקירות אחר־כך העדפתי להצהיר על המעמד שלי כ"אזרח איטלקי מגזע יהודי", שכן סברתי שאחרת לא אוכל להצדיק את הימצאותי במקומות הללו, הנידחים מדי אפילו בשביל מפונים, והֶערכתי (בטעות, כפי שהתברר בהמשך) שהודאה בפעילותי הפוליטית תמיט עלי עינויים ומוות ודאי. בתור יהודי, נשלחתי לפוֹסוֹלי, ליד מוֹדֶנָה. היה שם מחנה מעצר עצום, שנועד במקור לשבויי מלחמה אנגלים ואמריקנים, וקובצו בו עכשיו המשתייכים לקטגוריות המרובות של בני־אדם לא־רצויים בעיני הממשלה הפשיסטית הרפובליקנית שזה עתה נולדה.


בזמן שהגעתי לשם, כלומר בסוף ינואר 1944, היו במחנה כמאה־וחמישים יהודים איטלקים, אבל תוך שבועות מעטים הגיע מספרם ליותר משש־מאות. לרוב היה מדובר במשפחות שלמות, שנתפסו על־ידי הפשיסטים או הנאצים כי גילו חוסר־זהירות, או בעקבות הלשנה. אחדים הסגירו את עצמם מרצונם, מרוב ייאוש מחיי הנדודים או משום שהיו נטולי אמצעים, או כדי לא להיפרד מקרוב־משפחה שנתפס, או גם, באופן אבסורדי, כדי "לציית לחוק". היו כלואים שם גם כמאה חיילים יוגוסלבים וכמה זרים אחרים, שנחשבו חשודים מבחינה פוליטית.


בואה של יחידת אֶס־אֶס גרמנית קטנה היה אמור לעורר ספק גם אצל האופטימיסטים; אף־על־פי־כן הצלחנו לפרש את החידוש הזה אחרת, מבלי להסיק ממנו את המסקנה הכי מובנת־מאליה, כך שלמרות הכל תפסה אותנו ההודעה על הגירוש בלתי־מוכנים.


ב־20 בפברואר בדקו הגרמנים את המחנה בקפדנות, ונזפו בפומבי ובמרץ במפקח האיטלקי על הארגון הכושל של שירותי המטבח, ועל הכמות הזעומה של העצים שחולקו לחימום; הם אפילו אמרו שבקרוב תתחיל לפעול מרפאה. אבל בבוקר ה־21 נודע כי מחר יעזבו היהודים. כולם: ללא יוצא־מן־הכלל. גם הילדים, גם הזקנים, גם החולים. לאן, לא נודע. יש להתכונן לחמישה־עשר ימי מסע. על כל אחד שלא יתייצב למִפקד, יִיָרו עשרה.


רק מיעוט של תמימים ושוגים־באשליות התעקש לקוות: אנחנו שוחחנו ארוכות עם הפליטים הפולנים והקרואטים, וידענו מה פירוש לעזוב.


באשר לְנידונים־למוות קובעת המסורת טקס קפדני, שמטרתו להפגין איך כל התשוקות וכל הכעסים כבר כבו, ואיך מעשה הצדק אינו מייצג אלא חובה עגומה כלפי החברה, כזאת שאפשר שיתלווה אליה רגש רחמים כלפי הקורבן מצד עושה־הצדק־עצמו. לכן חוסכים מהנידון־למוות כל דאגה חיצונית, ומעניקים לו בדידות, ואם הוא חפץ בכך, גם כל־מיני נחמות רוחניות; בקיצור, דואגים שלא יחוש סביבו שנאה או שרירות־לב, אלא רק כורח וצדק, ויחד עם העונש, את המחילה.


אבל לנו לא העניקו את כל זה, משום שהיינו רבים מדי, והזמן היה קצר, וככלות הכל, על מה היינו אמורים להתחרט, על מה היו אמורים למחול לנו? המפקח האיטלקי הורה אפוא שכל השירותים ימשיכו לפעול עד להודעה הסופית; המטבח ימשיך להתנהל, תורנויות הניקיון יעבדו כרגיל, ואפילו המורים והמורים־הבכירים של בית־הספר הקטן לימדו באותו ערב, כמו בכל יום. אבל לילדים, בערב הזה, לא נתנו שיעורי־בית.


והגיע הלילה, והוא היה לילה כזה, שידוע שעיניים אנושיות אינן אמורות לחזות בו ולשרוד. כולם חשו כך: אף לא אחד מהשומרים, לא האיטלקים, לא הגרמנים, לא אזר אומץ לבוא לראות מה עושים בני־אדם כשהם יודעים כי עליהם למות.


כל אחד נפרד מהחיים באופן שהכי התאים לו. אחדים התפללו, אחרים שתו ללא הגבלה, עוד אחרים השתכרו מתשוקה מגונה אחרונה. אבל האימהות הכינו כל הלילה, בדאגה מתוקה, אוכל למסע, ורחצו את הילדים, וארזו את המזוודות, ועם שחר היו חוטי התיל מלאים בלבנים של תינוקות שנתלו להתייבש ברוח; והן לא שכחו את החיתולים, ואת הצעצועים, ואת הכריות, ואת מאה הדברים הקטנים שהן מכירות היטב והילדים זקוקים להם תמיד. האם אתם הייתם נוהגים אחרת? אם היו אמורים להרוג אתכם מחר עם הילד שלכם, האם לא הייתם מכינים לו היום משהו לאכול?


בצריף 6א' התגורר גָטֶניוֹ הזקן עם אשתו ועם ילדיו ונכדיו הרבים, ועם החתנים ועם נשות הבנים החרוצות. כל הגברים היו נגרים; הם באו מטריפולי, אחרי מסעות רבים וארוכים, ותמיד נשאו איתם את כלי המקצוע, ואת מערכת הסירים, ואת האקורדיונים ואת הכינור, כדי לנגן ולרקוד בסוף יום העבודה, כי היו אנשים עליזים ואדוקים. הנשים שלהם היו הראשונות מבין כולם שסיימו, שתקניות ונחפזות, את ההכנות למסע, כך שיישאר להן זמן להתאבל; וכאשר היה הכל מוכן, הפוקאצ'ות אפויות, הצרורות קשורים, או־אז הן חלצו את נעליהן, פרעו את שערן, והניחו על הקרקע נרות זיכרון, והדליקו אותם על־פי מנהג אבותיהן, וישבו על הארץ במעגל כדי לקונן, וכל הלילה התפללו ובכו. אנחנו נעמדנו בחבורה גדולה מול דלתם, ועל נשמתנו צנח, חדש בשבילנו, הכאב העתיק של עם שאין לו ארץ, הכאב נטול התקווה של הגירוש, החוזר בכל דור ודור.

השחר אחז בנו כמו בגידה; כמו חָבְרה השמש החדשה אל בני־האדם במזימה לחסלנו. הרגשות השונים שהתרוצצו בתוכנו, ההשלמה המודעת, המרד ללא תכלית, תחושת ההינטשות הדתית, הפחד, הייאוש, התלכדו כולם עכשיו, לאחר לילה ללא שינה, לטירוף קולקטיבי חסר־רסן. הזמן להרהר, הזמן להחליט, הסתיימו, וכל מהלך של היגיון התמוסס למערבולת חסרת־כבלים, אשר מעליה, כואבים כמו דקירות חרב, צצו כברק, עדיין כה קרובים בזמן ובחלל, הזיכרונות הטובים מהבתים שלנו.


דברים רבים נאמרו ונעשו אז בינינו; אבל טוב שלא יישמר להם זֵכר. 


---

'אם זה אדם' מאת פרימו לוי, מאיטלקית: מירון רפופורט, עורך התרגום: מנחם פרי, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024.
© כל הזכויות בעברית שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.



לפרטים נוספים על הספר הקליקו כאן >>