מן ההרים סביב חוזר אלי הד. עצי האורן נדים לי. המכונית, בפה פעור לרווחה, מעלה סילון של אד סמיך: עסאם...

    אמר שיחכה בתשע מתחת לעץ החרוב. אולי טעיתי בשעה. אולי טעיתי בחרוב. בהוראות שקיבלתי בטלפון נאמר שביער יש דרך אל הכפר. וכבר כמעט שעה אני סובב ותועה כאן, ואי-שם בלב היער יש כפר שאיננו, ובכפר אנשים שאני הולך לבקרם משום שהם אינם. ואל הכפר הנעלם מוליכות דרכים הרבה, והפז'ו שלי, שכבר איננו עול-דרכים, מיטלטל ונזרק מבור למהמורה, מכף לקלע...

    פתאום – קול קורא לי. מי קורא? מהיכן? האם זה עסאם? קשה לדעת. ההדים מתגלגלים מכל עבר. מישהו שמע את שוועתי והוא קורא אלי. ואולי לא אלי? אני צועק שוב, מחכה שוב, עד שיימוגו ההדים. והאיש משמיע אלי קול. אבל שיחה של ממש לא תיתכן בקונכיית היער הזו. המלים נבללות זו בזו, אפילו אינני יודע מניין הן מגיעות...

    כמעט באותו רגע שנינו מבינים שעל-מנת לשמוע את הזולת ולהצליח בניסיון העדין הזה של קירוב העמדות עלינו להמעיט ולקצר מאוד בצעקותינו: אז, לפתע, מצטרפים אלינו קולות נוספים, אולי פועלי-יער. הם רואים את שנינו, אבל בעצמם אינם נראים. מתווכים בינינו, מכוונים אותנו זה אל זה...

בראשית שנות התשעים, חמש שנים לאחר 'הזמן הצהוב', יוצא דויד גרוסמן לעשרות פגישות מחוץ "למסלול המוכר" – הפעם עם ערביי ישראל, שבגבולות הקו-הירוק. זהו ספר על אנשים שישנם וכאילו אינם; על מה שעושים השכנים בעל-כורחם, כארבעה מיליון יהודים וכתשע-מאות אלף ערבים, כדי שלא לשהות יחד, ממש; ספר על המבוך והתעייה, על מה שעוּות והודחק למעלה מארבעים שנה. במציאות שבה כל צד שומע בעיקר את הד עצמו מנסה גרוסמן להפריד מידע מן התהודה.

כל ספריו של דויד גרוסמן בספריה החדשה >>