קול חדש, צלול ומובחן, כמו של אפרת דנון לא מתגלה בספרות העברית אחת לשנה, אף לא אחת לשנתיים. לכן הספר הזה הוא סיבה להתרגשות.     זהו קובץ סיפורים על משפחות שבהן ילדות וילדים מתבוננים בעין בוחנת וחשדנית בעולמם של הוריהם, והורים חשים רגשות מעורבים כלפי ילדיהם. המבט הילדותי מתעד את השקרים שעליהם מתבססת המסגרת המשפחתית וחושף את המלכוד שבו נתונים כל אלו שנאחזים בה; והאמביוולנטיות של המבוגרים אף היא מרמזת, מכיוון אחר, על המתרחש מתחת לפני השטח של האידיאלים המשפחתיים המתעתעים.      כמעט בעל-כורחן נשאבות דמויותיה של דנון להזדהוּת עזה עם דמות חריגה ודחויה שלמולן, ובו-בזמן גם מזדהוֹת עם דמות נגדית, זו הדוחה והפוגעת; ובכל מקום שבו היינו מצפים לאינטימיות, מחליפים אותה ניכור וחוסר-אמון. ועם כל זאת, דנון מתבוננת בגיבוריה בחמלה ובאהדה.   "במבט של אפרת דנון משוקעת תמיד פקעת של ניגודים רגשיים עזים, שיוצרת בסיפורים שהיא כותבת מעין חשמל סטאטי: בעתה, תשוקה, בלבול, תחושת אובדן, היקסמות, דחייה והאֶרוֹס של הלא-ידוע. סיפורי הביכורים המרשימים האלה הם בעיני לא רק עדות לכישרון הסיפור הוודאי של הכותבת, או למצוקותיו של קול פרטי אחד מול המחנק של המשפחה והסדר החברתי, אלא יותר מזה: הסיפורים מטילים אלומת אור חזקה על השדה המעורפל של הקיום הנשי. התודעה הנשית המבקשת לברר את עצמה, ולהמציא את עצמה, נדמית לעיתים כעונש. אפרת דנון יודעת משהו גם על העונש, גם על הבחירה האמיתית או המדומה בו, וגם על רגש האהבה והחמלה כלפי הדמויות הנשיות האלה, רגש שמצליח להתקיים כנגד כל הסיכויים, למרות הכל". רונית מטלון   "ספר הביכורים של אפרת דנון אכן כתוב בכישרון גדול, בשפה רגישה ויפהפיה. בכל סיפור בקובץ יש רגעים נפלאים שצובטים באזור החמלה וההזדהות... מקבץ סיפורים משובח". (רנה ורבין); "אחד הטובים שיצאו כאן בשנים האחרונות". (רווה שגיא) בשנת 2005 זכה הספר בפרס מטעם נשיא המדינה והאוניברסיטה העברית ליצירת ביכורים. ספרים נוספים של אפרת דנון בספריה החדשה: עץ, בית, טקס