חלק ניכר מזמנו מעסיקות אותו שתי נשים. האחת, חדרנית בבית המלון שהוא משתכן בו, הנכנסת למיטתו, שמה לידיה – אשה פשוטה וישרת-רגש, התגלמות ארצית מנוגדת של לידיה המומצאת, אליה היה פונה בשיריו. האחרת, מארסנדה, היא צעירה משכילה ומיוסרת, עם שיתוק לא מוסבר בידה השמאלית. האם הוא מאוהב בה, חושק בה, או שמא הוא רק "המקום" שממנו פועלות המלים והמחוות של האוהב?

   
מזמן לזמן מופיעה בפניו הזיית-הרפאים של פסואה המת, הצעיר ממנו בשנה, שנותרו לו עוד 8 חודשים להשלמת תשעת החודשים של נוכחותו בעולם. עמו מתנהלות שיחות מרתקות על המוות ועל הזהות האנושית.

   
אדם מתחיל מן האין, ובמותו הוא מתפזר בלי תודעה, אבל קיים בזיכרון ואף בכל מעשיו ודבריו שמוסיפים לחיות. כך הוא אם ה'אני' אינו הגוף אלא כל היתר. כדמות "היסטורית" ריש הוא אחד המרכזיים בין המשוררים שהמציא פסואה, העניק להם סגנון ייחודי וחיים עצמאיים משלהם, וכתב שירים נפלאים תחת שמם. בהמשך לכוונתו של פסואה מופקע כאן ריש מרשותו (הוא בא לליסבון לאחר מותו). כך הופך הרומאן לקריאת תיגר על התפיסה האחדותית, הפשוטה, של הזהות האנושית.

   
ריש חי חיים מרובים, אינספור חיים בו. האורח במלון, הרופא, המשורר, מאהבן של שתי הנשים, הזר שהבולשת עוקבת אחריו ומנסה לטוות לו סיפור זהות, האיש שהשכנות הרכלניות מספרות את "סיפורו", וכו'. המלים והסטריאוטיפים משתמשים בו, שמו הוא זהות ריקה, והוא סיפור שמשתנה לפי העיניים הרואות, וממילא לעולם אינו שלם.

   
שנת 1936 של הרומאן, שנה הרת אירועים באירופה המתעננת, היא רקע נאות לחקירת זהות כפויה, מוכתבת, טוטליטארית, זו של פסיכולוגיית ההמונים הלאומנית, שבה הפרט הופך לא-כלום בתוך נהר האדם. זהו הצד האחר של אותה מטבע, כי כל מלה אחת, מוכתבת, שתסכם את האדם, היא עריצות.

כל ספריו של סאראמאגו בספריה החדשה >>