"מקובל לטעון ש'טריסטרַם שֶׁנדי' אינו רומאן" – כותב ויקטור שקלובסקי, גדול חוקרי הסיפורת במחצית הראשונה של המאה ה-20. "לגבי הטוענים כך רק אופרה היא מוסיקה ואילו סימפוניה היא תוהו-ובוהו. 'טריסטרם שנדי' הוא הרומאן הטיפוסי ביותר של ספרות העולם". הספר, שראה אור (כרכים-כרכים) בין השנים 1767-1759, הוא השנון והמבריק ברומאנים האנגליים שבכל הדורות. "פחות מעשרים שנה לאחר שכבש לו ז'אנר הרומאן את מקומו באנגליה – נכתב 'טריסטרם שנדי', הרומאן הראשון על משבר הרומאן" (אורי אלטר). זהו הסבא של סיפורת זרם-התודעה מצד אחד, ומאבות הפוסט-מודרניזם בספרות מצד אחר. הוא גם רומאן קומי לעילא, והאדרת שמתוכה השתרבבו "האף" של גוגול וכל המסורת ה"חוטמולוגית" ברוסיה במאה ה-19.     חרף הפופולריות שלו אצל הקוראים, רק במאה ה-20 היה יכול 'טריסטרם שנדי' לזכות בהבנה ובתהילה ההולמים אותו ולהפוך לספר חובה במדף הקלאסיקה. הרומאן של סטרן הפך לַדוגמא המובהקת לרומאן מודע-לעצמו, המערטל את תחבולות הצורה הספרותית ומבליט את גבולות מוסכמותיה ואת שקריותן.     הרומאן מוצג כספר על טריסטרם שנדי, כאוטוביוגרפיה בדויה (בגוף ראשון); אלא שלידת הגיבור הולכת ומתמשכת, הולכת ומושהית, כי כל הזמן נדחסים לתוך הרצף עמודים גדושים בעניינים משונים כגון השפעתו של חוטם, או של שם, על אופיו של אדם, או שיחות על ביצורים וכיו"ב. לקראת אמצע הספר, בעמ' 201, כותב סטרן: "הגעתי כמעט לאמצע הכרך הרביעי שלי ועדיין לא הרחקתי יותר מן היום הראשון לחיי"... אך הגיבור האמיתי של הספר הוא הרומאן המשקף את עצמו, או ה'אני' המנסה לתפוס את החוויה באמצעות הכתיבה, המטמיע לתוכו את כל הזמנים האחרים. דווקא הבלטת הסד המלאכותי של הרומאן היא שמאפשרת את "החגיגה הבלתי-פוסקת של עוצמת הדמיון" (אלטר), ואת השתקפות דמותה החופשית של התודעה בפעולתה.