בואי אהובה, הרטיטי את לבי, אשמיע צליל נפש חרישי, ואז – פוף ! ! ! אהבה סוערת יש לשופט-שאינו-שופט למקה במחזהו של חנוך לוין. בכל מוצאי-שבת בשמונה הוא בא אל הזמרת לָלָלָלָה, מרים לה את הראש להסתכל לה בעיניים והיא משפילה אותן, שואל והיא שותקת, מפרפר והיא מצחקקת. היא זמרת שהעולם הגדול מחכה לה באופק, לשירותה צוות בינלאומי, אבל אולי היא רק מלצרית במשמרת-לילה במסעדה בדרום העיר. אך אין ספק שהיבלת האיומה 'שיש לה על הרגל היא בהחלט שלה, ובגללה היא לא יכולה להגיע לטונים הנמוכים. כדור השלג מתחיל להתגלגל כשבערב אביבי אחד מפר השופט למקה את הסדר והשגרה ומגיע במפתיע לא במועד הקבוע. מכאן ואילך הוא כבר אינו מסתפק במוצאי-שבת בשמונה. תפנית מתחוללת בחייו, ומתבסס אצלו יום פעילות שוצף: כל היום ללכת הלוך-ושוב כדי לחכות לה מתחת לחלון כמו חוק טבע, כמו שהשמש זורחת; ושם, רק שם, תמצית חייו – לחכות לה מתחת לחלון ברעדת הלב ובלי תקווה. "הרטיטי את לבי", בנוסחו הסופי, הושלם בשנת חייו האחרונה של חנוך לוין, והוא מתפרסם כאן לראשונה. הקוראים ימצאו בו קומדיה מלוטשת, שנונה וקצבית, עם דיאלוגים במיטב הברק הלויני, אשר מתגלגלת בסופה לסיכום חיים מפוכח.
|