הופעתו המחודשת של הרומאן 'בית חפץ' היא גילוי של אחד הרומאנים המצוינים והמפתיעים של הספרות העברית, ושל סופר שכוח. 'בית חפץ' נכתב בירושלים בשנים 1939-1930, אך ראה אור רק אחרי מלחמת תש"ח, ב-1951. הנוסח המתפרסם בספריה החדשה נערך מחדש בידי מנחם פרי. כמו 'חיי נישואים' של פוגל – אף הוא רומאן יוצא-דופן בנוף הספרות העברית – 'בית חפץ' הוא רומאן "אירופאי" מאוד, אף-על-פי שהוא מתרחש בירושלים של לפני מלחמת-העולם הראשונה. נמצא כאן מישתים וארוחות, התאהבויות, חיזורים, בגידות וגירושים, נגינות רומנטיות בפסנתר, זרועות מלבינות מתוך שמלות קטיפה שחורות, גברים מתחרים על לב נשים, "אביר טירולי על סוס", טירוף והתאבדות. העולם של 'בית חפץ' הוא עולם של נשים תקיפות ודומיננטיות, השולטות ומנהלות את העניינים, מול גברים רכרוכיים, פאסיביים, רפי-אונים; והוא גם עולם "פמיניסטי" של אמהות נצחניות וגברתניות, המוליכות את המעשים וטוות את חוטי האינטריגות. על כולן מנצחת נחמה חפץ האשכנזייה, המנהלת את חיי בעלה הספרדי ואת כל ענייני העדות הספרדיות, ובעיקר את חיי הדור הצעיר, בנותיה וחתניה, מזווגת ומפרידה ומזווגת אחרת. כמתכֶּנת עלילות "כל יכולה" נחמה חפץ גם אחוזת-אימה מפני הנפילה הצפויה, שאכן בוא תבוא.       'בית חפץ' הוא, בעומקו, בעצם רומאן אירוני, סרקסטי, על שורת מיתוסים רומאנטיים – "האופיומים" של המציאות – שגם 'האדם העברי החדש' והתקומה הציונית נמנים עימהם. במציאות הספרותית שבה ראה אור הספר ב-1951 – זו של הבנים הצברים הפעילים, הגבריים, היפים והזקופים – לא היה יכול הרומאן המבריק הזה להתקבל אל דרך-המלך, והוא נידון לשיכחה. קמחי איחר והקדים כאחד. עתה מן הראוי שיתפוס את מקומו ההולם.     לספר מצורפות אחריוֹת-דבר של ז'יל אמויאל (תולדות הכתיבה והפרסום של הרומאן) ושל מנחם פרי (המציע קריאה בספר).