נגן צ'לו רווק, כלב בעל מחשבות וחלומות, ואשה יפה כבת שלושים-ושש או שלושים-ושבע, הם גיבוריו של רומאן זה, שהוא עוד גילוי של כושר-ההמצאה הבלתי-נדלה של סאראמאגו. האשה חותמת על מכתביה "מוות"; ואכן בשפות רבות המוות הוא באופן מובהק אשה.
באחד בינואר אף-אחד לא מת בכל רחבי המדינה הקטנה. לא ממחלה, לא מתאונה, לא מהתאבדות מוצלחת, ואף לא מסתם מוות פתאומי. ולא שאין פצועים, חולים, אנשים בתרדֶמֶת. אבל הם נשארים בְּחיים תלויים-ועומדים. הימים חולפים, והאנשים ממאנים למות, כאילו חריקת המספריים החותכים את פתיל החיים שבתה ממלאכתה. אושר חדש מציף את המדינה; האנושות זכתה בחופש לחיות. חלומה הגדול ביותר – להתגבר על העריצות הכי שרירותית בחיי אנוש, זו של קטיעת החיים, וליהנות מחיי נצח – התגשם והפך להיות נכס שווה לכל נפש.
אך השמחה לא מאריכה ימים. בעצם, המדינה שקועה בצרות על צוואר. משבר המוות, היעדרו של החופש-למות, מתברר כעריצות גדולה פי כמה. די לחשוב על הצרות של הכנסייה, שבלי מוות ובלי תחייה אין משמעות לקיומה. ומה על כל עובדי ענף הקבורה, שחומר-הגלם שלהם נשלל מהם באכזריות, שלא לדבר על החברוֹת לביטוח-חיים הפושטות את הרגל; על בתי-החולים ההולכים ונסתמים בהיעדר תחלופה של גוססים; על בתי גיל הזהב המתמלאים יותר ויותר בזקנים-לנצח.
עד שכעבור שבעה חודשים מגיעה הישועה: מוות חוזרת... וכאן יתחיל הסיפור הממשי.
כל הרומאנים של סאראמאגו מציבים במרכזם איזו שרירות כובלת, מאובנת, עריצה – אשר מולה מפציעה חתרנות של רצון חופשי; ממריאה חירות אנושית המושגת באמצעות רגש והומניות. אבל ב'מוות לסירוגין' נטרפים הקלפים, הניגודים מחליפים צדדים שוב-ושוב: מהי החירות העריצה, ומה מפיח בחיים את משמעותם ואת טעמם?
"מדובר באחד הספרים המהנים והנבונים של השנה... סאראמאגו יורה בכל הכוח בתותחי הריאליזם המאגי, ופוגע היטב". (פאר פרידמן, 'מעריב')
כל ספריו של סאראמאגו בספריה החדשה >>
|
.jpg)
.gif)