1690. פלורנס היא נערה שחורה בת 16, עם "ידיים של שפחה ורגליים של גברת פורטוגזית". אמה הובאה לאמריקה מאנגולה, ואת "אביה" הביולוגי – הלבן שהשתתף באונס הקבוצתי של אמה כדי "להרגיל אותה" – לא היה אפשר לזהות בחשכה. עכשיו יוצאת פלורנס לבדה לדרך מסוכנת, בלב אדמת-הפרא, בשליחות המיסטרֶס שלה, כדי להביא אליה את חרש-הברזל האמן, שחור יפה-תואר וחופשי, שמעולם לא היה עֶבד.

המיסטרֶס (רֶבֶּקה) חולה במחלת האבעבועות השחורות, שבעלה סֶר (ג'ייקוב וארק) מת ממנה, ולדעתה רק חוכמת הרפואה של הנפח תציל אותה. פלורנס מאוהבת נואשות בנפח הזה, שעיצב את השַׁער לבית-המידות אשר סֶר בנה לעצמו ולא זכה לגור בו. המסע יהיה המהפך בחייה.

הפרקים המספרים את סיפורה של פלורנס כתובים כמין מונולוג פנימי 'בגוף ראשון', אך למעשה היא חורתת אותם במסמר על רצפתו וקירותיו של חדר בבית-המידות של סֶר, הנטוש עכשיו. השפה המיוחדת שלה, בזמן הווה בלבד – שפה ציורית מיידית, מעוּותת ושירית-להפליא כאחד, משלבת תמימות ותחכום, פרטית אך כוללת לטינית ומלים מכתבי הקודש – היא הביטוי העז ביותר לזהות האישית שהיא מצמיחה לעצמה.

"בבקשה, סניור, לא אותי. קח אותה. קח את הבת שלי", אומרת אמה של פלורנס לג'ייקוב וארק – הסוחר, המַלווה ובעל-החווה – שמונה שנים קודם-לכן, במרילנד, לאחר שהאם ותינוקה (אך לא בתה בת השמונה) הוצעו לו כתשלום של חוב כספי שהחייב לא היה מסוגל לסלקו. וארק, המתנגד עקרונית לעבדוּת, לוקח את הילדה כמעשה חסד, אשר לפלורנס הוא הסיוט של חייה, כי אמא שלה "בחרה אותה לחיות בלעדיה".

שמונה הדמויות שבמוקד הרומאן נותקו משורשיהן, ועברן מחוק. שחורות, לבנות, מקומיות, מעורבות – כולן עקורות, יתומות, משולחות, בעלות הורה לא ידוע, בנות שבט שהוכחד; וכולן ניצולות של גיהינום. הרומאן מלווה אותן במסען קדימה, אל עצמיותן. כוחו של הרומאן בכך שאינו מצייר אף אחת מהן בשחור-לבן, ומעשי החסד שבו הם אמביוולנטיים מאוד, מעשים של חמלה ואהבה שהם בו-בזמן אכזריים, מסוייטים וטורדי-לב.

'חסד' הוא הרומאן התשיעי של טוני מוריסון, כלת פרס פוליצר ופרס נובל לספרות. ה'סנדיי טיימז' בחר בו כרומאן השנה של 2008, וה'ניו-יורק טיימז' בחר בו כאחד מחמשת הספרים הטובים בספרות יפה באותה שנה.