ספר זה מביא תרגום חדש, עכשווי ונגיש, של שני ספרי הסיפורת שהספיק ברונו שולץ לפרסם לפני שנרצח בגטו דרוהובִּיץ' בסוף 1942: 'חנויות קינמון' (1934) ו'בית-המרפא בסימן שעון-החול' (1937, אך רוב סיפוריו נכתבו לפני סיפורי קודמו).

על ברונו שולץ, סופר גאון, שהסיפורת החד-פעמית, הצבעונית, הבארוקית שלו מסחררת בעוצמתה – יהודי-פולני, בנם הצעיר של סוחר-האריגים יעקב שולץ ושל הנרייטה, מורה צנוע וחסר-ביטחון לציור בתיכון העירוני המקומי – כתב לימים יצחק בשביס-זינגר (ב-1963, ביידיש, ב'פאָרווערטס'): "לא קל לסווג את שולץ. אפשר לקרוא לו סוריאליסט, סימבוליסט, אקספרסיוניסט, מודרניסט... לפעמים כתב כמו קפקא, לפעמים כמו פרוסט, ולפעמים הצליח להגיע לעומקים שאיש משניהם לא הגיע אליהם".

ברונו שולץ ברא עולם בעל חוקיות יוצאת-דופן, וסיפוריו – הסובבים רובם סביב חנות האריגים המשפחתית היורדת מגדולתה, האב המשתגע ומת בשלבים, הדירה בקומה שמעל לחנות – מממשים פיסות-פיסות של עולם זה, מתאימים חומרים מן הביוגרפיה של הסופר לחוקיות של עולמו הבדוי. "חלק מקיומי", אומר אחד המתים-החיים של שולץ, "הוא להיות טפיל של מטפורות", וכמוהו גם שולץ-עצמו מפליג רחוק על גבי המטפורות "המזדמנות לו", והגבול בין מטפורה לממשות הולך ונמחק בעולמו. שולץ מתחיל בפרטים כמו-ריאליסטיים, אך כעבור רגע משתלטת אצלו ההיפרבולה כעיקרון מרכזי. וכל דימוי נעשה מועמד להתממש בעלילה, ומטפורות, וייצוגים, ותמונות הקיימות בדמיון, הופכים למציאות (כגון, אדם בעל מאפיינים כלביים מופיע ככלב ממשי; הציפורים שעל הטפטים גם מצייצות). כמעט כל דבר מושווה בהרחבה למשהו אחר, ועד מהרה הופך למשהו אחר.

למי שנפגש כאן עם הפרוזה של שולץ לראשונה אנו ממליצים על כניסה הדרגתית – לדחות להמשך הקריאה את הנובלות "בובות-חייטים" ו"אביב" (העשויות להיראות סתומות בחלקן), ולפתוח בסיפורים שהם תענוג צרוף: "בית-המרפא", "נמרוד", "דוֹדוֹ", "אוגוסט", "ציפורים", "מקקים", והאחרים.

לספר מצורפת אחרית-דבר מאת דויד גרוסמן.