מה לעולם ימי-הביניים, על אדיקותו ואיסוריו החמורים, ולישראל של ערב המילניום? מה כבר אפשר לחדש על סיפור האהבה הבלתי-אפשרית בין מורה לתלמידתו? מסתבר שאפשר, ואברהם הפנר רוקח מהנתונים הללו, ומלב גדול, סיפור אקטואלי ומרגש, שהוא תפנית ביצירתו, ושעשוי להפתיע גם את קוראי ספריו הקודמים. הפנר מגיש לנו מעין טריפטיך (או כריך) – נובלה ארוזה בין שני סיפורים קצרים. במרכז שלושתם ניצבת דמותו של מורה כריזמאטי, מרצה באוניברסיטה, תל- אביבי, אשכנזי, לא-צעיר, רווק מושבע השמח בחלקו. והאיש הזה, בניגוד לכל הציפיות שלו עצמו, נלכד ברשת אהבתה הבטוחה, הבלתי-מתפשרת, הייצרית והאינטלקטואלית כאחד, של נערה/אשה מבית מזרחי, מסורתי, ש"סניקי. ברור שזה לא יכול להיות פשוט, גם הסוף ספק אם יהיה טוב. אבל פרשת היחסים הזאת, שמגלמת, מעבר לגורל גיבוריה המסוימים, גם כמה מן השסעים הכאובים בחברה הישראלית, מפיקה כמויות בלתי-מצויות של חמימות אנושית וריגוש אותנטי. יותר מכל זהו הסגנון של הפנר: סגנון דיבורי, דברני, תוסס, ער, מלא אינפורמציות והתחכמויות קטנות וגדולות, בעברית שאינה מוכנה להתיישר לפי שום קו של אקדמיה או מוסכמה ספרותית.