מותו של מחותנו-לשעבר, בעל פנסיון ירושלמי, מדרבן את ריבלין לחקירה מתמשכת, פולשנית, שנועדה להתחקות אחר "האמת" שמאחורי הכישלון הפתאומי הזה, בתקווה שהסיפור המלא (שלדעתו לא מובן גם לבנו) ישחרר את הבן מתקיעוּתוֹ.

   
גורל הבן מתערבב אצל הפרופסור המזרחן עם חוסר-האונים שלו עצמו מול המחקר האלג'ירי המקרטע שלו. הוא אומנם עוסק בשנים מלאות התקווה והחזון של מלחמת השחרור האלג'ירית, אך לא ברור לו מהם הסימנים המוקדמים שהיו בהן לטרור המטורף וחסר-האבחנה שמשתולל שם עתה, בשנות התשעים. כאן ההווה הוא ש"תוקע" את סיפור העבר.

   
בדחיפתו של טדסקי, פטרונו הוותיק ומדריך הדוקטורט שלו, מנסה ריבלין להפיח ניצוץ מפרה במחקרו באמצעות סיפורים ושירים אלג'יריים נדירים. העבודה על הקטעים מקשרת אותו עם סָמָאהֶר, סטודנטית ערבייה מן הגליל, עם בני-משפחתה, ועם בן-דודה ראשד, המאוהב בה באהבה אבודה. טדסקי האב-הרוחני מחד, וראשד, המזכיר לו את בנו, מאידך, הם האחראים שוב ושוב להתקדמות העלילה, לתהפוכותיה, ולמפגשים המפתיעים שבה.

   
הרגש, ההומור השופע, העליצות התזזיתית, וגם האימה המפעפעת במעמקי הרומאן, קשורים בראש-ובראשונה באיזה הפקר של חירות, של פריצת גבולות, שהחיים יוצאים בו ממסלולם הרגיל, כביכול אל קשרים חופשיים ופמיליאריים. והמזרחנות של ריבלין, יחד עם נטייתו לשאוב כל דבר אל כאבו האישי, גם יוצרים בספר ערבוב מרתק בין האישי והמשפחתי לבין החברתי והלאומי.

הספר היה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר לשנת 2002.

על יצירתו זכה יהושע בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לספרות לשנת 1995.