ביל קרוי, פטריארך מרשים, איש-חסד רחב-לב ורקוב, היה הבעלים של "המלון ונווה-הנופש של קוזי", מקום הקיט הכי מוכר בין המקומות לצבעונים בחוף המזרחי של ארה"ב. בגיל 52, עשרים שנה לאחר שהתאלמן, בחר "לגנוב" לנכדתו כריסטין בת ה-12 את החברה הכי טובה שלה, הִיד בת ה-11: "יום אחד עוד בנינו ארמונות-חול על החוף; למחרת הוא הושיב אותה על הברכיים שלו. יום אחד עוד שיחקנו ב'אבא ואמא' מתחת לשמיכה; למחרת היא ישנה במיטה שלו. יום אחד עוד שיחקנו גֶ'קס; למחרת היא הזדיינה עם סבא שלי". הִיד נעשית סבתהּ-החורגת של כריסטין.

    ההווה של הספר הוא ב-1996, כעבור 54 שנה. קוזי עצמו מת לפני 25 שנה, וכל מה שבנה כבר נהרס. אבל דמויותיה של מוריסון משועבדות בעיקר לעריצות של עברן, הולכות בלי-הרף לאחור (ואף הקוראים ברומאן יועסקו בעיקר בשחזור מתמשך של העבר העלילתי).

    שבע נשים טרודות בכפייתיות בדמותו של קוזי, ואליהן נוסף גבר אחד, ידיד-נפש צעיר שלו בשנותיו האחרונות. לכל אחד מאלה מפתח אחר להבנת דמותו של קוזי, אבל אצל כולם הוא החור השחור, או המרכז, של הסיפור, מוקד של ערגה לאב, לבעל, למאהב, למגן, לידיד. האומנם האהבה שעל שמה קרוי הספר היא האהבה לקוזי, או שמא זו אהבתן התמה של כריסטין והיד, שמסתבר שצלחה את כל השנים מאז גיל 10, כתשוקה "ישנה, תשושה, ובכל-זאת חדה"?

"מחכה לכם מסע גילויים מרתק ומסובך, אבל מתגמל מאוד... שיחייב אתכם לחשוב, להרגיש, ואז לחשוב שוב ולהתרגש בכל פעם מחדש"... (נועה מנהיים)