'קשרי משפחה' מקבץ סיפורים שכתבה ליספקטור לאורך שנים, שלכל אחד מהם קיום נפרד. אבל הקובץ בנוי גם כמכלול הצובר תאוצה ומשנה צבעים בהדרגה. ברובם עומד במרכז לכאורה מאורע של-מה-בכך: אשה נוסעת בחשמלית ורואה עיוור עומד בתחנה ולועס מסטיק; אשה קנתה זר ורדי-פרא והיא מתלבטת אם לשלוח אותם לידידתה, שאליה מוזמנים היא ובעלה לארוחת-ערב; אשה שהגבר "שלה" לא אהב אותה עומדת מול התאו בגן-החיות; מורה למתמטיקה קובר כלב זר שאת גווייתו מצא; בני משפחה מורחבת חוגגים יום-הולדת 89 לאם המשפחה.

אבל הדמויות של ליספקטור, שאף פעם אין הן מבפנים כפי שהן נראות מבחוץ – חוות מול המאורע הטריוויאלי חוויה פנימית עזה ומפחידה; הן עוברות רגע של גילוי, שבו נראה להן שהן עדות לפתע למעמקים האותנטיים של נפשן. ובה בעת, ההתקרבות הזאת של הדמות אל עצמה – עם כל החירות הפנימית, והחיוניות, והעוצמה שיש בה – היא התנפצות מסוכנת, ולא פלא שרבות מן הדמויות של ליספקטור גם עוצרות את הרכבת הזאת במהלכה ושבות ליום-יום.

את 'שעת הכוכב' כתבה ליספקטור בשנת מותה מסרטן. מפליא למצוא שמחלתה התגלתה רק לאחר שסיימה את הספר, כי תודעת הלפני-מוות מלווה את "המחבר" (הגבר) שהמציאה ליספקטור לצורך הרומאן. מַכַּבֶּיָה, הכוכבת של הרומאן הזה, היא דמות נוגעת-ללב, אחת האנטי-גיבורות המרטיטות של הספרות המודרנית. כתבנית פשוטה, שבאה מן הפרובינציה לעיר הבירה, אחת מרבבות, שתודעתה כמעט מחוקה. בעצם, אולי אין היא יותר מבחורה אלמונית שעברה ברחוב וה"מחבר" קלט במבט חטוף את רגש האובדן על פניה. ה"מחבר" ספק ממציא לה סיפור, שולט בו ונשלט על-ידו, ומוליך אותה אל היום הראשון של חייה שבו יהיו לה גורל, עלילה, 'פרוגרמה' אישית, תשוקה, רצון לחיות ו'אני' – וכל זה בשבריר הרגע שלפני מותה, שהוא הרגע היחיד של חיים אמיתיים.

כשיצא הספר בארץ כתבו הביקורות: "ליספקטור היא קוסמת... היא מהפנטת את הקורא"; "יצירתה היא בעלת עושר ותהודה כל-כך גדולים... היא מצטרפת לרשימה הלא-ארוכה של גדולי המספרים בכל הזמנים"; "יש בסיפורים משהו מדהים... ליספקטור, אחותנו היהודייה, היא סופרת גדולה"; "פנינה נדירה שממשיכה לקדוח בזיכרון שנים אחרי קריאתה"... זה רק מדגם קטן (ומייצג) מן הביקורות הללו.

מהדורה זו אזלה. 'קשרי משפחה' ו'שעת הכוכב' ראו אור מחדש, בנפרד, ב-2020 – שנת ה-100 להולדתה של ליספקטור.