פֶּקוֹלָה, ילדה שחורה, נכספת לעיניים כחולות. כל לילה, במשך שנה תמימה, היא מתפללת שיהיו לה עיניים כחולות. כמו ציפור מקורקעת המכה בכנפיה באוויר, היא שואפת אל הרִיק הכחול, שאינה יכולה להגיע עדיו, אבל הוא ממלא את נפשה. בסוף יהיו לה עיניים כחולות, שאיש מלבדה לא יראה אותן, אבל האם הן הכי כחולות בעולם? על הזוועה שבלב כיסופיה עולה רק הרוע שבהגשמתם.
בסתיו 1941 – השנה של ההתרחשות - לא צמחו ציפורני-חתול. אולי משום שפקולה הרתה לאביה, צ'וֹלי, ואולי משום שהאדמה עצמה היתה סרבנית. כך מספרת טוני מוריסון מיד בפתיחה. מה שנשאר לספר הוא "למה", אבל הסיבתיות חמקמקה וקשה, ולא נותר אלא לחסות ב"כיצד".
זהו ספר שכל דמויותיו אלימות ומכאיבות, או נמשכות אל האלימות המופעלת עליהן – אבל השנאה והאלימות מוצגות בו כקשר רגשי עם העולם, ככמיהה למגע. אפילו צ'ולי, אביה של פקולה, עשה בה מה שעשה מן הסתם משום ש"אהב אותה די הצורך לגעת בה, לעטוף אותה, לתת לה משהו מעצמו." כולם מבקשים כאן אהבה, אך "מה ההרגשה כשאוהבים?... איך מבוגרים מתנהגים כשהם אוהבים זה את זה? אוכלים דגים ביחד?", והאהבה הרומנטית היא, בלי ספק, תעתוע, אחר מ"שני הרעיונות ההרסניים ביותר בתולדות המחשבה האנושית."
'העין הכי כחולה' הוא הרומאן הראשון של טוני מוריסון, וכבר בו החלה הצלחתה הגדולה.
|