בכרך זה, השביעי בסדרת מחזותיו המקובצים של חנוך לוין, מובאים המחזות: 'ההולכים בחושך'; 'רצח'; 'המדמה'; 'חייב להיענש'; 'רווקים ורווקות'.
רווקים ורווקות – תמונה 1
[זניידוך ופלוציקה יושבים עגומים, בבגדים תחתונים, על המיטה, כתפיהם שמוטות]
זניידוך: [לקהל] אותה אני לא אוהב. בעוד חודשיים אנחנו מתחתנים. ככה זה. [נאנח ומשתרע על המיטה. מפנה את גבו אליה ומתכונן לישון. היא מטלטלת אותו, נצמדת אליו, רוכבת על אזור חלציו, נוהמת מתשוקה. הוא פונה לקהל] ותמיד צועקים, מייללים, מתפתלים, היסטריה, ואני דווקא אוהב את זה אירופאי, כמו בהלוויה אנגלית – שקט גמור, ערפל קל, מכניסים לבור, המהום קצר, והביתה. [מפנה את גבו אליה, מנסה להירדם. היא שוב מתחילה לטלטל אותו. הוא מתיישב. לקהל] היא לא ממש יפה. לא ממש מושכת, לא, לא ממש. גם אני לא ממש משהו. ואיכשהו הכל לא כל-כך ממשי, וכל החיים קצת, איך לומר... אתה חי, נכון, אבל הממשות כאילו בורחת. שטות. חבל. [מנסה לקום מהמיטה] פלוציקה: לאן? זניידוך: הביתה. פלוציקה: לא תישאר לישון כאן? זניידוך: בשביל מה? לא הייתי כאן? לא התנהלה שיחה? לא געשו היצרים? מה עוד את רוצה? פלוציקה: לישון יחד. זניידוך: נידבק אחרי החתונה. פלוציקה: אני אוהבת אותך! זניידוך: שמעתי! אחרי החתונה! 'רווקים ורווקות' הועלה לראשונה בינואר 2002 בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של אלדד זיו.
|
.jpg)
.gif)