בגיל 48 עדיין לא מצא מרסל בן־חָמו מה לעשות עם עצמו. מדירתו הארעית, שבה הוא מתרחק מאביו ובעיקר מאחותו – המגדלת לבדה את בנו בן השש, זמיר, באחד מיישובי השפֵלה הזניחים – יוצא מרסל למפגש חוזר עם המקומות "שלו" על פני הארץ, מקומות שבהם נקלע בעבר הרחוק או הקרוב יותר לאפיזודות אנושיות עזות וחָווה חוויות מפתיעות ודרמטיות, תמוהות ואבסורדיות לעתים.

ה"מסע" אל המקומות והמאורעות הנבחרים, הפותח בחוד הגיאוגרפי הצפוני של המדינה והולך ויורד דרומה, הוא רובו ככולו אל מקומות שולִיִים, שעינה של הספרות העברית נוטה להתעלם מהם. אתרים "קנוניים" יותר וסמליים, כמו הכינרת, תופס מרסל כזדוניים. קטעי הזמן־מקום נולדים מחדש כדי לגלות מה השתנה בהם ואם אפשר ללקט מהם משהו, אם ניתן להמיר אותם לְהווה, להתחלה חדשה.

מרסל, שחי את חייו כאיש מיעוט, כהתגלמות האַחֵר וכישראלי "חלש למדי", הוא בו־בזמן קונפורמיסט ישר, צנוע ומצפוני, שהיה רוצה להיות האזרח הסביר של המדינה. הוא מאמין שאדם מקבל את אופי הזמן־מקום של הנקודה שבה החליט להשתקע, אבל הוא עדיין אינו מסוגל להחליט היכן לשים את עצמו.

ההתרחשויות מן העבר הציעו לו אופני חיים שלא בחר בהם, אפשרויות מרתיעות ולצידן אחרות מושכות, תפניות הגיוניות שלא העז להתמסר להן. בכל המצבים הוא נשאר על איזה סף בין אלטרנטיבות. אפילו איך להיות אב טרם החליט. בינתיים הוא מתעלל עוד ועוד בגופו והורס אותו מתחנה לתחנה, כמו מוותר על איבריו אחד־אחד להשתחרר ממנו.

מרסל הוא אדם סופג. דברים פוגשים אותו, מונחתים עליו. הוא כמו מושלך אליהם ומסתכל בהם יותר מאשר יוזם. גם בלשון הבֶּרדוּגוֹאית – עברית מופלאה שבשולי העברית – מועברת האקטיביות מן הדמות אל כל מה שסובב אותה, כגון הערב שדוחף את עזיבתו של הגיבור, או ענף הצאלון שמחליט להיתקל בו.

ה"פה ושם בארץ־ישראל" של ברדוגו הוא רומאן מפעים בייחודו ובאחֵרותו; מרתק ונדיר בהסתכלויותיו. פרוזה עברית מחשמלת מסוג שרק ברדוגו מסוגל לו.

הספר היה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס ספיר לשנת 2015.