המשך תגובת פרי לנורית: הקורא הרוֹוח אינו "צרכן כבד" של ספרות. הוא קונה חמישה-שישה ספרים בשנה, עם העדפה ברורה לספרים שבמבצע. בשונה ממך, הוא אינו מסתובב בפורומים ספרותיים, אינו משתתף בדיונים שמתקיימים בהם ואינו כותב סקירות והמלצות על ספרים. לכן – ללא כל קשר לאינטליגנציה שלו – הוא טרף קל למניפולציה של הרשתות. הוא כמובן אינו אשם בכך. אופן ההתנהלות של המערכת הספרותית מצמצם את מרחב-הבחירה שלו ופוגם בכושר השיפוט שלו.
אני לא מזלזל באדם שנהנה מספרים קלילים, ולא חושב שמי שנהנה מהם אינו מסוגל להתענג על ספר טוב. גם אני נהנה לפעמים לנוח מול סדרת טלוויזיה צפויה ובנאלית שמצליחה לבדר אותי. ובכלל, אדם אינו חייב לנטות לקריאת ספרות יפה כדי שאעריך או אכבד אותו. מה שמטריד אותי הוא האופן שבו חנויות הספרים מנווטות קוראים להסתפק בסדר-יום ספרותי מוגבל. יש כיום אנשים רבים מאוד שהיו רוֹוים הנאה גדולה ועמוקה אילו נחשפו כראוי לספרות ממשית ולא הוטו אל ספרים אחרים, שהנהלת הרשת ציוותה על מוכריה לתַגבר את מכירתם.
הנה נתון מאיר-עיניים: ב-1994, לפני 13 שנה בלבד, כללו רשימות רבי-המכר באחד השבועות את הספרים הבאים: 'השיבה מהודו' של א.ב. יהושע, 'כימים אחדים' של מאיר שלו, 'תריסר רוסי' של נאבוקוב, 'יש ילדים זיגזג' של דויד גרוסמן, 'חמדת' של טוני מוריסון, 'קולות הערב' של נטליה גינצבורג, 'מיי פירסט סוני' של בני ברבש. בשנים אחרות כיכבו, במשך חודשים ארוכים, בראש הרשימות הללו: 'אלה תולדות' של אלזה מורנטה, 'בעקבות הזמן האבוד' של מרסל פרוסט, 'חיי נישואים' של דויד פוגל. היום ספרים כמותם לא ייכנסו לרשימה אפילו לשבוע אחד. מול אשכול נבו וחאלד חוסייני, שנדחפו במלוא הקיטור ברשתות, אין להם סיכוי. העובדה היא שהיקף הקריאה של ספרות ממשית פחת מאוד, והיקף הקריאה של ספרי-פנאי התרחב מאוד.
ומעבר לעניין הכמותי הפשוט, חלק מן הספרים קלי-המשקל הללו אף מוצגים על-ידי המו"לים שלהם כספרות גדולה, וזו בעיני התחזוּת ורמייה, שקוראים פחות מודעים משתכנעים ממנה, שלא באשמתם. אם העורך הספרותי הראשי של הוצאת ספרים גדולה מצהיר כי אשכול נבו שווה-ערך בעיניו לעמוס עוז, והספר גם זוכה להצלחה גדולה (שמאחוריה מנגנון שיווקי בתמיכת החנויות שבבעלות הוצאת הספרים שבה יצא), מדוע שלא נשתכנע? חיי ספרות מחייבים לא רק קוראים טובים, אלא גם הייררכיה, שיפוטי-טעם, הבחנה בין ספרות של ממש לבין ספרי-פנאי, וכשההבחנות הללו מיטשטשות אצל קוראים רבים – הספרות הולכת לאיבוד, גם אם ממשיכים לצאת ספרים טובים ומישהו עדיין קורא אותם.
החנויות אינן אמורות להתערב בתהליך שבו נבררים הספרים הממשיים מתוך המכלול. כיום הן מתערבות בו, מתוך אינטרס עסקי, ומשבשות אותו.
הנה עוד נתון: מתברר שכאשר אנו מציעים לחברי מועדון הספריה החדשה את המחזות של חנוך לוין, את סיפוריו המוקדמים של גרוסמן, את 'והוא האור' של לאה גולדברג, את 'איוואן איליץ' ואחרים', ועוד ועוד – יש מאות ואלפי קוראים שמעוניינים בהם. במרבית החנויות הספרים הללו אינם נמצאים כלל. ואם הם נמצאים, הרי זה על מדף נידח, הרחק מעיניו של המשוטט בחנות. הקורא הרוֹוח לא קורא מדורי ספרות או פורומים, ולכן במקרים רבים לא שמע בכלל על קיומם. עד כמה חופשית בחירתו כשהוא נכנס לחנות לרכוש ספר פעם בחודשיים? וכשמדובר בספר חדש, ששמע עליו והסתקרן, עד כמה חופשית בחירתו כשבחיפושיו אחריו בחנות ממליצה לו המוכרת בהתלהבות על ספר אחר, כאילו קראה את שניהם והאחר טוב ממנו בעיניה? את אינך זקוקה להכוונה כשאת נכנסת לחנות הספרים, אבל רוב הקוראים פחות מגובשים ממך בטעמם הספרותי, ופחות מכירים את הספרים. ועל כך נשענת ההתנהלות של הרשתות, שמנצלות באופן ציני את האמון שהציבור רוחש להן ואת היושרה המקצועית שהוא מייחס להן. לזה אני מתכוון כשאני מדבר על מערכת ספרותית משובשת, שמקלקלת את הטעם הספרותי.