במאי 2005, עם צאתו-לאור של 'השיבה הביתה' בהולנד, שוחחה העיתונאית מֶנוֹ שֶׁנקֶה עם אנה אנקוויסט על כתיבת הספר. הריאיון פורסם בעיתון 'אלחֶמֶן דַאחבְּלאד'. ספרה של אנקוויסט מתאר את חייה של אליזבת בַּאטְס, אשתו של מגלה-הארצות הבריטי ג'יימס קוּק, שההיסטוריה הותירה אותה באפלה. עם הופעת התרגום העברי אנו מביאים קטעים נבחרים מן הריאיון.

אף-על-פי שהרעיון לכתוב על ג'יימס קוק נראה מצוין, הבינה אנה אנקוויסט במהרה שרומאן היסטורי מחייב גישה שונה מזו של רומאן 'רגיל'. היה עליה לבצע תחקיר על תקופתו של קוק, על דמותו, על חיי אשתו. "זה לא היה קל כפי שניתן לחשוב. יש ביוגרפיה מפורסמת, 'חייו של קפטן ג'יימס קוק' מאת ג'ון בִּיגֶלהוֹל, אבל כבר לא ניתן להשיג אותה. דיוושתי באופניי לכל חנויות ספרי יד-שנייה באמסטרדם, אך הספר לא היה ברשותן, ובאותה תקופה עדיין לא התאפשר לערוך חיפוש באינטרנט. הספר נמצא במוזיאון היָמי, וביליתי שם כמה אחרי-צהריים בקריאה. אבל הייתי חייבת שהספר יהיה שלי, ופירסמתי מודעה בעיתון כדי לברר אם מישהו מחזיק עותק של הביוגרפיה. מַלח זקן, שעמד לעבור לבית-אבות, התקשר אלי. הוא שלח לי את העותק שלו. נדיר שספר כלשהו שימח אותי כל-כך".

   
במשך שנים אחדות המשיכה אנה אנקוויסט לקרוא על קוק, אבל משהו הציק לה: "פעמים רבות חשבתי שכהולנדית מוטב שלא אנסה לכתוב על היסטוריה בריטית, כי זה יהיה פרויקט שאפתני מדי. פירסמתי באותן שנים כל מיני דברים אחרים. אבל אם אינך יכולה להרפות מרעיון, עלייך לעשות אתו משהו, לא? הבנתי מיד שלא אוכל להסתדר עם הכתיבה הזאת ועם עבודה בעת ובעונה אחת. לכן התפטרתי ממשרתי כפסיכולוגית קלינית, אלא שאז, בתחילת 2001, התבקשתי לכתוב את ספר-המתנה של שבוע הספר הלאומי של 2002 (ספר שמחולק חינם לכל מי שרוכש ספרים ביריד). זמן מה לאחר מכן, בקיץ 2001, נדרסה בתי מַרגִיט למוות, וג'יימס קוק הוּנח בצד".

   
כשהתחילה לכתוב, עמדה מול בעיה: כיצד לגשת לכתיבת רומאן היסטורי סביב דמות שכל-כך הרבה כבר ידוע עליה? "אילו ניגשתי לכך מנקודת-מבטו של קוק", אומרת אנקוויסט, "היה עלי להביא-בחשבון יותר מדי דברים. זה לא היה יכול להצליח. חברה אמרה: 'עשי זאת מנקודת-מבטה של אשתו של קוק, אליזבת'. זו היתה הצעה טובה מאוד, כי איננו יודעים עליה דבר מלבד שהיתה גברת אמיצה למדי, שדאגה לעצמה היטב מבחינה פיננסית. יכולתי לאפשר לה לשנוא שַׁיִט, וכך לא אצטרך לתאר כל-מיני גלגלוֹת וחבלים. מעין עצלות, אבל זה נתן לי יותר חופש".

   
לרגע עוזבת אנה אנקוויסט את חוט הסיפור שלה, משום שעלתה באותה עת בעיה אישית: "לפני מותה של בתי יכולתי לזכור הכל, לאחר מותה אבד הזיכרון שלי לגמרי. כשהחלטתי, בקיץ 2003, להתחיל לעבוד על הספר, והבנתי שאין שום טעם להתחיל לקרוא מחדש את כל הספרים על קוק, עמדתי בפני העובדה שאינני יודעת דבר, אף שידעתי הכל".

   
"קניתי רצועות-נייר ארוכות שעליהן סימנתי קווי-זמן: מה קרה באיזה חודש, מי פגש את מי? יש לי שולחן עבודה גדול, רצועות-הנייר הללו שכבו עליו במשך שנה וחצי".

   
"בהתחלה כושר הריכוז שלי לא השתפר. לאחר כתיבת שני החלקים הראשונים הפסקתי את עבודתי למשך חופשת קיץ. רק לאחר החופשה הזאת היתה לי תשוקה של ממש לשוב הביתה: הן קראו לי, הייתי חייבת להמשיך עם הדמויות הללו, פשוט לא יכולתי לעזוב אותן".

   
אנה אנקוויסט מדברת על גיבורי הרומאן כאילו הכירה אותם באופן אישי. "אביה של אליזבת בַּאטְס נפטר כשהיתה בת שנתיים, ואז נכנס לתמונה אב-חורג", אומרת אנקוויסט, ושוב היא טובלת כל-כולה בחיי הגיבורה שלה. "אליזבת הרגישה כמי שננטשה בילדותה. כשג'יימס קוק עוזב למסעו השלישי, אף שהבטיח לאשתו להישאר על החוף, היא נפגעת עמוקות. לא תיארתי את כל זה בספר, אבל הדברים הללו ממלאים תפקיד כשמתבוננים בדמות שלה. אני חושבת שזה נכון גם בנוגע לפרשייה החולפת שלה עם הקפטן המבוגר יותר, יוּ פָּליסֶר. היה אדם כזה, אבל לא היה רומאן בינו לבין אליזבת. זה עלה מבלי שרציתי בכך – לא המצאתי את זה במכוּון".

   
"כתבתי על כך אי-מייל לקנאי-קוק אחר: 'תנחש מה קרה לי היום... לפתע אליזבת מנשקת את פליסר! זה בלתי-אפשרי, האיש מבוגר מדי, אבל היא עושה זאת! מה אני עושה עם זה?' דבר כזה מעולם לא קרה לי לפני-כן כשכתבתי ספר. אלה דברים מוזרים".

   
אנה אנקוויסט עצמה וחייה-שלה אף הם נוכחים ברומאן. "זה תמיד קורה לי כשאני כותבת", היא מודה. "זו אחת הסיבות לכך שאני ממשיכה לכתוב: ספר חייב להתייחס לחיים שלך-עצמך. לעובדה שאליזבת איבדה את כל הילדים שלה יש קשר לחיי-שלי. בכנות, אני חושבת שרציתי ללמוד ממנה משהו, רציתי לדעת איך היא שרדה את כל המיתות הללו במשך זמן כה רב".

   
"מאחר שאינני יכולה לראיין אותה, זהו אם-כן הסיפור שלי על חייה כפי שנברא בדמיוני. שני אנשים מתרחקים זה-מזה, מאמצֵי-שווא להיטיב את המצב, מותו של ילד ותגובתם לכך, כל אלה הם דברים שדמיינתי. מובן שעושים כך גם ברומאנים בדיוניים: ב'יצירת המופת' ניסיתי לדמיין איך יהיה מותו של ילד להוריו. כשכותבים על אנשים שזה קרה להם באמת, כמו אליזבת בַּאטְס, זו הרגשה משונה. אילו היא היתה עדיין בחיים, הייתי עשויה לגלות שאינני עושה עימה צדק. מאחורי הדברים יש גם מניע אגוצנטרי: יהיה נפלא אם מישהו יכתוב רומאן על הבת שלי בעוד מאתיים שנה".