רמה: תרשה לי בכמה מלים לבקר את מבקר המבקרים. אם תסתכל על כל מבקר בתור קורא (לא אוהבת את המילה "מבקר", ולא כל אחד שכותב את הרשמים שלו מספר יכול להיקרא מבקר), אז אולי תסלח לו. כל קורא לוקח מהספר משהו אחר. יש כאלה שלוקחים את המעטפת, ויש כאלה שזוכים ויודעים איך לחדור פנימה. אני אישית לא אוהבת לקרוא ביקורות על ספרים, כי הן לרוב או משתפכות במתיקות יתר או אכזריות, עוקצות ודוקרות בכל פיסקה. ולפעמים המבקר מפרש את הספר כל כך עמוק ומנותח – שזה ממש מיותר... למה לא לתת למלים לחלחל בקצב שלהן? למה "להאכיל" את הקורא בפירושים? עוד לא נתקלתי בביקורת כנה, אובייקטיבית ואמיתית לספר האחרון של גרוסמן, ואולי בכלל זו משימה בלתי אפשרית. גליה בנזימן כתבה נפלא, אבל לא הייתי קוראת לזה ביקורת. ודויד גרוסמן – הוא סופר נפלא ומדהים ולא איכפת לי להשתפך כי הרי אני לא מבקרת, רק אחת מ-40,000 שכבר קראו אותו.

תגובת מנחם פרי: אכן, לא כל אחד שכותב את רשמיו מספר הוא מבקר ספרות. אך מי שקיבל על עצמו את תפקיד המבקר, ורשימותיו מופיעות במדור הספרות בעיתון או באינטרנט, נושא באחריות מסוימת כלפי הקוראים וכלפי השיח הספרותי. קריאה איננה נעשית בחלל ריק. האופן שבו אנו קוראים ספרים מושפע מן הדיאלוג סביב ספרות. בעיני מאמר מעמיק אינו "מאכיל" את הקורא בפירושים, אלא מציע לו זווית-ראייה נוספת, חדשה, שיכולה להעשיר את חוויית הקריאה שלו. אני מצפה מן המאמרים של מבקרי הספרות להיות שונים מרשמי-הקריאה שכותבים הקוראים-מן-השורה בבלוגים שלהם. אני מצפה מהם למלא תפקיד במערכת הספרותית. "נפלא" ו"מדהים" הם שבחים לגיטימיים, אין לי שום בעיה עם השתפכות, אבל מבקר ספרות אמור לעשות הרבה יותר מכך. המאמר של גליה בנזימן הוא דוגמה לביקורת של ממש, ביקורת ראויה-לשמה. ואילו היה נדפס במלואו, ולא מקוצץ בידי עורך המוסף, היינו יוצאים נשכרים אך יותר.

אלון: אני מסכים עם קביעתך בנושא ביקורת הספרים בארץ, אך באותה מידה ניתן לייחס אותה לביקורת בכל תחום תרבותי ולתרבות הישראלית בכלל, על כל ההשטחה והרדידות שיש בה לרוב. מצד שני, אי אפשר שלא לתהות מדוע לא פרסמת אתה ניתוח מתומצת של הספר בכריכה האחורית, כפי שמופיע לעיתים בכריכות האחוריות של "הספריה החדשה". אני יודע שהושמעה כלפיך ביקורת על הספוילרים ברשימות הללו ועל העובדה שהן מתעמקות מדי בטקסט בשביל הקורא הממוצע. אני באופן אישי אוהב אותן והן מחכימות, אבל אולי, כששמטת הפעם את ניתוח הטקסט, עשית זאת כי ידעת שממילא, בשביל רוב הקוראים זה לא מעלה ואולי מוריד ולכן אין בזה טעם? ואולי כאן נעוץ שורש הבעיה: ביקורת ספרות טובה לא תשיג שיח תרבותי רחב ולא תשנה את הקריאה של רוב הקוראים. חבל, אבל זו המציאות כנראה.

תגובת מנחם פרי: הביקורת כלפי רשימות-גב-הספר שלי אכן הביאה אותי להמעיט מאוד בשנים האחרונות בכתיבת טקסטים פרשניים, וגם כשאני עושה זאת, אני מציג את הדברים באופן שטחי יותר מבעבר, כדי לא להרחיק את הקוראים. בעיני זה חבל, כיוון שגם אם הטקסטים הללו עוברים מעל לראשם של רוב הקוראים, עדיין יש קוראים (כמוך) שעשויים למצוא בהם עניין וטעם, ולעתים הם אף יכולים להעשיר את הביקורת ברעיון או שניים. הוויתור עליהם הוא הודאה במצב תרבותי מצער. אבל אני רק אדם אחד ואינני יכול לחולל בכוחות עצמי את התרחשותו של שיח תרבותי רחב. בספרו של גרוסמן החלטתי, בעצה אחת עם המחבר, להימנע מטקסט פרשני, כדי לא להרתיע את הקוראים, מה גם שהיה צפוי שהספר יזכה ממילא לשלל פרשנויות והתייחסויות.

גליה בנזימן: מנחם, רוב תודות על דבריך. לעניין אימהות והרגלי הקריאה שלהן, אולי יעניין אותך הקטע הבא: "כשאמי קוראת רומאן, כיצד היא קוראת? תחילה היא קוראת את עשרים העמודים הראשונים, אחר-כך את הסוף, אחר-כך מרפרפת באמצע, ורק אז ניגשת לעצם הקריאה וקוראת את הרומאן מראשו ועד סופו. וכל-כך למה? מפני שהיא מבקשת לדעת קודם-כל במה ייגמר הרומאן, שאם לא כן, לא תוכל לקרוא אותו במנוחה. אל נא תתרגלו לעשות כמוה! ואם כבר התרגלתם בכך, מהרו וגימלו עצמכם מהרגל זה" (אריך קסטנר, 'פצפונת ואנטון', הרהור חמישי: "על הסקרנות"). אמא של קסטנר לא היתה תופרת אלא ספרית – מקצוע שגם הוא דומה מבחינות מסוימות לעריכה.
אני מסכימה אתך כמובן שיש ערך רב בקריאה שנייה, ולפעמים גם רביעית, אבל לדעתי יש משהו גם בקריאה הראשונה, זו שאינה יודעת את ה"סוף", ומאפשרת לנו לראות בטקסט גם כיוונים בלתי ממומשים (שאיננו יודעים עדיין כי הם אינם ממומשים, ובקריאה חוזרת הם מיטשטשים). יש יתרון גם בידיעה החלקית הזאת.

תמר: כפי שכתבה כאן גליה בנזימן, יש ערך לקריאה הראשונה, החפה-מידיעה ולכן פתוחה יותר. אבל כמעט בכל המקרים, זו הקריאה היחידה שספר זוכה לה – אין אחריה קריאה שנייה. וניתן לתהות מה מוטב שתהא הקריאה האחת-ויחידה של ספר: קריאה נטולת-ידיעה, מופתעת, או קריאה שכבר יודעת לא-מעט על ה"סוף", ולכן יכולה להשתהות ולרוות מן הטקסט חוויה אחרת. בכל מקרה, אני מצפה ממבקרי ספרות לקריאה מן הסוג השני – כזו שתעניק לקוראי הביקורת את המבט הנוסף, החדש, על הספר. ביקורת כזו לא מתאימה למי שמבקש רק לדעת האם הספר "טוב" או "לא טוב", האם כדאי או לא כדאי לו לקנות אותו. היא נועדה מלכתחילה לאלה שכבר קראו את הספר המדובר.
אהבתי את הציטוט מ'פצפונת ואנטון', ספר שקראתי בילדותי הרבה יותר מארבע פעמים. אגב, חוויות הקריאה של הילדוּת עזות מאוד, אף שילדים אוהבים לקרוא את אותו ספר שוב-ושוב!

אתר הספריה החדשה: אריק גלסנר, מבקר הספרות של עיתון 'מעריב', מגיב לטור.

תגובת מנחם פרי לאריק גלסנר: אתה צודק בהערתך על כך שלא עמדתי כאן על הנחיצות של הביקורת המיידית לסינון ים הספרים למען הקוראים. בדיעבד, היה עלי לחלק את טענתי לשתיים: טענה אחת על מחסור חמור בביקורות שמציעות קריאה חדשה, מקורית ומרתקת של הספר, וטענה שנייה על דלותן של הביקורות המהירות, שפעמים רבות מדי הן נמהרות, מסתפקות בתיאור שטחי ולא מדויק של תוכן הספר ובזריקת כמה מילות שבח או גנאי, ולא מגלות רגישות מינימלית לטקסט שלפניהן. אני מסכים אתך גם בהפניית החצים לא כלפי המבקרים אלא כלפי עורכי העיתונים, שלא מוכנים לממן מבקר ספרות קבוע, וכך מלעיטים אותנו בגבבה של חובבנים מזדמנים, חסרי השכלה ספרותית ונטולי אמות-מידה מגובשות. אבל אני חושב שאתה מעריך באופן לא-מציאותי את ההשפעה של הסינון הביקורתי השבועי על הרגלי הקריאה במציאות הנוכחית. הלוואי שהיית צודק, כי אפילו הביקורת השטחית והסתמית ביותר עדיפה על-פני המניפולציות של רשתות הספרים, שאין מאחוריהן כל שיקול-דעת ספרותי. בפועל, הגורם הכמעט-יחיד שמשפיע כיום על העדפות הקריאה הוא מבצעי-ההנחות של הרשתות, שמגובים באמצעים נוספים כמו "המלצת המוכרות" (שבמקרים רבים לא מבוססת על קריאה רלוונטית) ומיקום הספרים בחנויות הרשת (על שולחן מרכזי או על מדף נידח שאיש לא יתכופף אליו). תעיד על כך רשימת רבי-המכר, שאין קשר רב בינה לבין מה שכתבו המבקרים השבועיים. במציאות העצובה הזאת, לביקורת המהירה – גם אם היא חריפה ונבונה (ולרוב היא לא) – אין הרבה יותר השפעה מאשר לביקורת המשתהית, שמזכירה לקוראים מה כוחה של ספרות מעולה, ואילו אוצרות יש בה, שממשיכים להתגלות גם בקריאה שנייה ושלישית.

רונה: שמי רונה עמיבר-צורף, בעברי סוקרת ספרים (לא הייתי קוראת לזה מבקרת, אף שכך תואר מדורי) המביעה את דעתה על ספרים שקראה (זה מינוח ארוך אבל הכי קולע). קיבלתי עשרות ספרים בחודש מכל הוצאות הספרים, חינם אין כסף, ואני מודה שניסיתי מטעמים של הגינות לרצות את רובם.
היה לי עמוד שלם שחילקתי לביקורת מרכזית ומתחתיה רשימה של ארבעה ספרים מומלצים. אני מודה ומתוודה שלא הייתי מן המבקרים הנורמטיביים, ואף-על-פי שהטור שלי היה שולי (ובכל זאת מנחם פרי בכבודו הציץ ואף שיבח מדי פעם) ושכרי הסתכם בספרים עצמם בלבד, הקפדתי לקרוא את הספר מתחילתו ועד סופו. ואם רציתי לבנות את הביקורת כתִקנה הייתי חופרת בספר על מנת להוציא ציטוטים, ולעתים הייתי עורכת ריאיונות עם הסופר כדי לאשש את טענותי. יהודית קציר, למשל, היתה אחת ממרואיינותי והקדשתי לה ריאיון נרחב בן ארבעה עמודים.
היה קשה להחזיק מעמד בעבודה כזאת, במיוחד בשל העובדה שמספרים יכולתי לחיות רוחנית ונפשית כל חיי, אבל לא לאכול אותם. והשתדלתי גם לא להזניח את כתיבתי שלי. ובכל זאת החזקתי מעמד ארבע שנים רצופות, שבוע-שבוע. אהבתי לכתוב על ספרים והרגשתי שהם מפרים אותי.
על גרוסמן נמנעתי מלכתוב בעיתון, גם כי היה לי ערוץ ישיר אליו שאיפשר לי לשטוח את כל מחשבותי וביקורי בספריו, וגם כי הוא נחשב בעיני לגדול הסופרים העכשוויים, ובגדולים-באמת קשה לגעת בזמן אמת. רציתי לייסד מדור שממליץ על ספרים ישנים, על סופרים נשכחים, יכולתי לכתוב עיתונים שלמים על צ'כוב, על ברנר, פוגל, שולץ, פלובר, בלזאק. אבל מובן שזה היה תמים למדי בעיני העורך שלי.
כשעמדתי לעזוב את העיתון, ואת הכתיבה העיתונאית בכלל, התבקשתי לכתוב כתבה אחרונה, ומכיוון שדויד גרוסמן בדיוק הוציא את ספר מאמריו 'המוות כדרך חיים' החלטתי שכאן יהיה הפינאלה שלי. כתבתי מאמר מעמיק, דשן ורווי אהבה. מאמר שהתכתב עם כל ספריו של גרוסמן ובמיוחד עם 'הזמן הצהוב', 'נוכחים נפקדים' ואפילו עם 'ספר הדקדוק הפנימי'. קראתי לו "החיים והמוות ביד הלשון". המאמר קוצץ ברובו, רוב החלק הספרותי הוצא ממנו, כותרתו שונתה ל"רק גרוסמן יכול" (תקופת הבחירות  ששטפה את הרחובות נתנה את אותותיה). מובן שדויד כעס על הכותרת וגם פרי, אבל לפחות התוכן המקוצץ שיקף מעט ממני ומכתיבתי.
מאז משכתי את ידי מביקורת ספרותית ומכתיבה עיתונאית בכלל, ועשיתי יותר לביתי ולכתיבתי.
את ייאושו של פרי מהמבקרים אני מבינה כל-כך לעומק, וזה מאוד מאוד עצוב. אני יודעת שבימינו אין כמעט מבקרים שקוראים את הספר בשלמותו ואף חוזרים אליו כדי להוציא מעצמם את המיטב. אני יודעת שאף מבקר בימינו אינו חוקר ספרים קודמים של אותו מחבר כדי שיאירו את הספר הנוכחי שהם כותבים עליו. גם אני לא אעשה זאת יותר, וחבל.
את ספרו האחרון של דויד קראתי חסרת נשימה, וכדי להסדיר את נשימתי מיד קראתי אותו שוב. בשבילי 'אשה בורחת מבשורה' הוא ספר בלי התחלה וסוף, ספר ספיראלי, ואם היה אפשר לכתוב אותו על מגילה ולחבר את שני קצותיה, זה היה רק עושה חסד עם הקורא ובעיקר עם המבקר קל-הראש.
פרי, טוב שלא התערבת בספר הזה, זה ספר שאסור לגעת בו, הוא צריך להיות הכי קרוב לרגע שבו נוצר ולרגע שבו כל מלה נבראה בו. שמונים-ושלושה עמודיו הראשונים הם יצירה כמעט שמיימית העומדת כמעט מעל לכל יצירתו של גרוסמן.
חבל לי שהתייאשת מלכתוב את הגיגיך המחכימים בעמוד האחורי, אני תמיד חזרתי אליהם גם בסוף הקריאה. חבל שהתייאשת, וגם אני, מעולם הביקורת הספרותית. את ימי קורצווייל כבר לא ניתן להשיב וצריך כנראה להלך בין מה שיש.

טלי: למנחם פרי שלום, אני מאד לא אוהבת ספוילרים. מה לעשות, גם "עלילה" היא מרכיב חשוב בכל סיפור (זה מובן מאליו,לא? אין צורך להעליב, באופן עקיף כמובן, קוראים כמוני, ברמיזה שקוראים אינטליגנטיים וחריפים כמו אמך אינם זקוקים ל"עלילה", כלומר שהסוף לא חשוב... אני אלשין עליך לאיאן מקיואן!).
ובאשר לתסכולך מרשימות שטחיות בגב הספר: יש פיתרון! ג'ונתן פרנזן כתב הקדמה לספר 'נפשות אבודות' של פולה פוקס. מיותר לציין (כבר הספקת להכיר אותי ...) שקראתי אותה (ונהניתי) רק כאשר סיימתי לקרוא את הספר. מה רבה היתה שמחתי כשגיליתי שהוא כתב גם את פתח הדבר לספר 'בריחה' של אליס מונרו. עוד לא סיימתי את קריאתו ופתח הדבר מחכה לי בסבלנות.
וחבל שאין לי משהו מפתיע לומר לסיום...

תגובת מנחם פרי: טלי, נהניתי לקרוא את תגובתך, תודה! גם בת-זוגי – שלדעתי היא קוראת אינטליגנטית למדי – מאוד לא אוהבת ספוילרים, וניטש בינינו ויכוח קבוע על כך. כשאני משוחח בטלפון עם סופרים או מתרגמים על פרטי עלילה, בעת עבודה על ספר, היא סוגרת בזעם את דלת חדר העבודה שלי ודורשת שאנמיך את קולי ללחישה, שמא ידלוף לאוזניה פרט כלשהו בטרם קריאה. אם נוצר הרושם מדברי שהתעניינות בעלילת הספר היא בהכרח שטחית או מבטאת, לדעתי, קריאה לא אינטליגנטית, אני שמח לתקן אותו בזאת. הדגש שלי כאן הוא על הביקורת. אני מצר על חסרונם של מבקרים שיכתבו לא למחפשי-המלצות, אלא למי שכבר קרא את הספר עד תום, ואינו צריך לחשוש מספוילרים, אלא מבקש מבט חדש על הספר שקרא. כמי ששאבה הנאה מן ההקדמה של פרנזן ל'נפשות אבודות' (לאחר קריאת הספר), קרוב לוודאי שתיהני גם מרשימות-ביקורת מן הסוג שאני מדבר עליו, אם רק ישובו אלה להידפס במדורי הספרות. רשימות כאלה נחוצות לקיומה של מערכת ספרותית, ובלעדיהן אין חיי ספרות, רק ערימה של ספרים.
ואם לשוב לעניין העלילה: גם אני מעריך את מקומה של העלילה, ועל-כן אני חושב שדוסטוייבסקי הוא סופר גדול יותר מג'ויס. אישית, אני מוצא את עצמי במתח מן העלילה גם בקריאה שנייה, וגם כשאני יודע את הסוף. הביקורת שלי היא על קריאה שמחפשת רק את העלילה. יש הרבה תענוגות-קריאה אחרים, והרי בסופו של דבר, מה שנשאר בתודעתנו במשך השנים מספרים גדולים שקראנו הוא בעיקר הדמויות.

אינגה: תודה על המאמר והתגובות המעניינות. ראשית, אני מאוד מסכימה עם מי שכתב שגם לקריאה לא מונחית יש יתרון ואימפקט חשוב. כרגע אני לא חוזרת לספרים שאהבתי, משום שאני עוד חיה תחת האשליה שאספיק כמה שיותר (ספרות היא אהבה גדולה שלי, אך לצערי לא העיסוק היומיומי שלי), אבל אהבתי את ההשוואה לשירים שכדאי לשמוע שוב ושוב. הדבר גרם לי לחשוב האם המרדף אחר "הכמות" לא פוגע משהו ב"איכות" (הרי גם ספרים נהדרים יש המון!).

השאלה היא באמת למה לא להוסיף בסוף הספר (ולא על גבו) איזו התרשמות של מ.פ, שאותה יקרא מי שבאמת רוצה "לחפור" בקריאתו. אני קוראת ספרים רבים של הספריה החדשה, ובספרים הישנים יותר, שבהם העמוד האחורי מלא, אני מוצאת הנאה רבה בסוף הקריאה (קוראת את גב הספר מיד אחרי שסיימתי את הספר – בגלל הניתוח המעניין). האם עבור אלו שכן מתעניינים במה שמנחם פרי מכנה "שיח ספרותי", ולא מוצאים כזה בעיתונות, לא שווה להוסיף דף בסוף הספר?

תגובת מנחם פרי: הוספת אחרית-דבר בסוף הספר מחייבת כתיבת מאמר שלם. היו מקרים שבהם עשיתי זאת, ואף בהרחבה (הדוגמה הנרחבת ביותר היא אחרית-הדבר שלי ל'סיפורים מאזור השלווה' של יוסל בירשטיין, והדוגמה המוכרת ביותר היא המאמר המצורף ל'לוליטה'). אבל במרבית הספרים אני מבקש רק להציע רעיון, בתמציתיות שאיננה מתאימה לאחרית-דבר. כיוון שרוב האנשים רגילים לקרוא את גב-הספר מראש, ולא לאחר הקריאה, ומבקשים לקבל בו רק "תוכן" וכמה איפיונים כלליים, אני מעדיף בשנים האחרונות לוותר בדרך-כלל על הניתוחים הללו. אך תמיד משמח להיתקל בקוראים שמצאו בהם עניין וערך.